זכויות הנחקר

חקירת חשודים ועדים הוסדרה בחוק וניתנה לגופי אכיפה שונים, כגון: משטרת ישראל, השב"כ, מצ"ח ועוד. לעומת זאת, חקירה במסגרת הליך של ביקורת חקירתית (להלן: "חקירה פרטית") לא מוסדרת בחוק ומבוססת לרוב מכוח יחסי עבודה ונהלים פנימיים בחברה. למעשה, המבקר החקירתי מקבל סמכות מן המעסיק, ומבצע את החקירה הפרטית בכובע של נציג המעסיק. העובד אשר נחקר יכול לסרב לשתף פעולה, אולם לרוב הוא חושש שצעד זה יגרום לפיטוריו. לאור האמור, נשאלת השאלה - האם במסגרת חקירה פרטית של חשוד במעילה, קיימות לו זכויות הדומות לזכויות של נחקר במשטרה. התשובה לכך הינה חד-משמעית. לנחקר בחקירה פרטית קיימות כל הזכויות של נחקר בסמכות, אשר נגזרות ממספר חוקים, שבהם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוק הגנת הפרטיות, חוק האזנות סתר ועוד. חשוב לזכור שלמרות שלמבקר החקירתי אין סמכות חוקית לערוך חקירות ולגבות עדויות, הרי שדברים שייאמרו במסגרת הליך חקירה כזה יכולים לשמש כנגד הנחקר במסגרת הליכים פליליים ואזרחיים. על הנחקר לזכור כי ייתכן שהוא מוקלט, ובכל מקרה, המתשאל יכול להידרש למסור עדות על תוכן התשאול שנערך. עם זאת, יש לציין כי לאור העובדה שהתשאול אינו מבוצע על ידי גורם שהוסמך על ידי כך, הרי שמרווח התמרון של הנחקר רחב יותר ומצבו טוב יותר. 

להלן פירוט זכויות הנחקר:

זכות השתיקה 

זכות יסוד שלא לומר דבר, ולא להשיב לאף שאלה. הזכות הזו נתונה לחשוד בחקירה, ולנאשם בבית המשפט. גם לנחקר בחקירה פרטית קיימת, כמובן, זכות כזו, וזאת לאור העובדה שהחקירה לא נעשית מכוח סמכות כלשהי. קיים ויכוח מתמיד על הצידוק להענקת זכות השתיקה לחשוד. קיימות גם דעות רבות באשר לרציונלים שעומדים בבסיס הענקת זכות זו. בסופו של דבר, החוק והפסיקה מכירים בקיומה של הזכות ורוב הכותבים מצביעים על שלושה רציונלים שעומדים בבסיסה: האחד - חוסר רצון לשים אדם במקום המוסרי שבו הוא מפליל את עצמו; השני - הזכות שיש לאדם לא לשתף פעולה עם חקירה של רשויות החוק נגדו, ולהטיל הכול לפתחם; והשלישי - מניעת לחץ בלתי הוגן שיוביל להודאת שווא ולשימוש באמצעי חקירה פסולים.

על מנת להגן על האינטרסים של הנאשם ולאפשר לו לא למסור את גרסתו, צריך היה לאפשר לו לשתוק גם בהליכים אחרים, אשר עשויים להתנהל במקביל להליך הפלילי. בפועל, הפסיקה קבעה אחרת. ראשית, אם הנאשם מוזמן להעיד בהליך אחר, שאיננו משפטו שלו, הוא אינו רשאי לשמור על זכות השתיקה (בג"צ 6309/95 חכמי נ' שופטת ביהמ"ש השלום, פ"ד נא(3) 750, 754). הזכות היחידה העומדת לו היא החיסיון מפני הפללה עצמית לפי סעיף 47 לפקודת הראיות, וגם אז - לפי סעיף 47, בית המשפט רשאי לחייב אותו להשיב, בתנאי שדבריו לא ישמשו אחר כך נגדו - אם כי הם יכולים להגיע לידיעת התביעה או כל גורם אחר ולשמש קצה חוט נגדו. שנית, אם במקביל להליך הפלילי מתנהל הליך אזרחי, שעולים בו אותם עניינים, הנאשם יכול לבקש לעכב את ההליכים האזרחיים, ולפי הפסיקה הדבר נתון לשיקול דעת בית המשפט, שלא תמיד ייעתר לבקשה. אם ההליכים לא עוכבו, הנאשם מחויב להשיב על שאלות בהליך האזרחי (כולל בשאלונים וכיו"ב) (רע"א 5381/91 חוגלה נ' אריאל, פ"ד מו(3) 381), כאשר הזכות היחידה העומדת לו היא הזכות להימנע מהפללה עצמית, ושוב - בכפוף לשיקול דעת בית המשפט.

עיגון חקיקתי: בכל מה שנוגע לזכות השתיקה, למרות שהיא נחשבת זכות יסודית, ולמרות הדיון הרב, יחסית, בה ובתכליות שלה, העיגון החקיקתי שלה דל יחסית. לפי פסיקת העליון, זכות השתיקה הינה למעשה ביטוי מובהק, על דרך ההרחבה, של החיסיון מפני הפללה עצמית (רע"א 5381/91 חוגלה נ' אריאל, פ"ד מו(3) 378, 381,).

זכותו של נאשם לשתוק בבית המשפט אכן מעוגנת מפורשות בחוק. סעיף 161 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 קובע מפורשות את זכותו של נאשם לבחור בין מתן עדות במסגרת פרשת ההגנה לבין הימנעות ממתן עדות כאמור.

לעומת זאת, זכותו של חשוד לשתוק בחקירה במשטרה אינה מעוגנת בחקיקה הישראלית (למעט בחקירה צבאית - סעיף 267 לחוק השיפוט הצבאי קובע את נוסח האזהרה בחקירה, לרבות "אין אתה חייב לומר דבר אם אין רצונך בכך, ואולם כל מה שתאמר יירשם ויכול לשמש ראיה במשפטך").

הזכות לאי-הפללה עצמית

לעיתים רבות נוטים לבלבל בין זכות השתיקה לבין הזכות לאי-הפללה עצמית. הזכות לאי-הפללה עצמית הינה הזכות שלא להשיב לאותן שאלות שהתשובה עליהן מפלילה את המשיב. כלומר, בעיקרון יש חובה לענות, למעט לשאלות מסוימות. הזכות הזו נתונה לעד בחקירה משטרתית (שאינו חשוד) ולכל עד (שאינו נאשם) בהליך בבית משפט - בין אם מדובר בהליך אזרחי ובין אם בהליך פלילי.

העיגון החקיקתי לכך מצוי בסעיפים 47 ו-52 לפקודת הראיות:

"47. (א) אין אדם חייב למסור ראיה אם יש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה.

(ב) ביקש אדם להימנע ממסירת ראיה מחמת שהיא עשויה להפלילו כאמור בסעיף קטן (א), ובית המשפט דחה את הבקשה והראיה נמסרה, לא תוגש הראיה נגד אותו אדם במשפט שבו הוא מואשם בשל העבירה שהעובדה המתגלית מן הראיה היא יסוד מיסודותיה, אלא אם הסכים לכך. 

(ג) נאשם שבחר להעיד במשפטו כעד הסנגוריה, לא יחול עליו סעיף זה לגבי העבירה שהוא מואשם בה באותו משפט." 

"תחולה

52. הוראות פרק זה יחולו הן על מסירת ראיות בפני בית משפט ובית דין והן על מסירתן בפני רשות, גוף או אדם המוסמכים על פי הדין לגבות ראיות; ובמקום שמדובר בפרק זה ב"בית משפט" - גם בית דין, גוף או אדם כאמור במשמע." 

הזכות להיוועץ בעורך דין

הזכות להיוועץ בעורך דין אינה זכות חוקית. עם זאת, היא מהווה חלק מכל הליך תקין ונאות המבוצע והינה חלק מזכות השתיקה שנקבעה בבית המשפט העליון, בע"פ 5121/98 טוראי (במיל') רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי ואחרים, להלן: "הלכת יששכרוב". זכות ההיוועצות בעורך דין הינה לעיתים רבות תנאי למימוש זכות השתיקה והחיסיון מפני הפללה עצמית. לאור האמור, לכל נחקר יש זכות להיוועץ בעורך דין לפני תשאול או במהלכו. הנחקר זכאי לבקש, כי עורך דין מטעמו יהיה נוכח בחקירה. בשונה מחקירה משטרתית, הרי שבחקירה פרטית רשאי עורך הדין להפסיק את תהליך התשאול, ואף להשתתף בו בצורה פעילה. 

הזכות לקבל הסבר על מהות החקירה

בדומה לחקירה משטרתית, זכאי הנחקר להבין במה הוא נחשד ומהי מהות העבירה. בנוסף, זכאי הנחקר לכך שיזהירו אותו כי אינו חייב לומר דבר, אך עם זאת, כל מה שיאמר עלול לשמש כנגדו.

הזכות לשמירה על כבוד הנחקר

מספר חוקים באו להגן על כבוד האדם, והחשוב שבהם הוא חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הליך חקירה הינו אירוע לא נעים אשר מציב את הנחקר בסיטואציה לא נוחה. במסגרת החקירה זכאי הנחקר לכך שלא יפגעו בו בצורה פיזית או נפשית, כגון: על ידי מניעת זכויות בסיסיות - אוכל, שתייה, הפסקה למנוחה או עישון, יציאה לשירותים, כליאה, מניעת קשר עם בני משפחה וכד', אמירות פוגעות על רקע דת, גזע או מין, וכן שלא יאיימו עליו במידה שלא ישתף פעולה. לעניין זה חשוב לציין כי איום לפנות למשטרה נכנס לגדר סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין.

הזכות לשמירה על פרטיות הנחקר

הנחקר זכאי לכך שפרטיותו לא תיפגע במסגרת ההליך, למשל על ידי חיפוש בבגדיו, בתיקו הפרטי או במגירות נעולות, עיון במכתבים או בדואר אלקטרוני פרטי, האזנה לשיחות טלפון או מעקב אחריו במקומות שאינם נחלת הכלל וכד'. בנוסף, קיימת חובה שלא לפגוע בפרטיות של הנחקר במסגרת איסוף מידע עליו, אשר אינו קשור למעשה הנחקר. לעיתים, במהלך חקירה מנסים "לשבור" את הנחקר על ידי שימוש במידע אישי אשר אינו קשור לעבירה כלל. מעשים כאלו אסורים בחקירה משטרתית ועל אחת כמה וכמה בחקירה פרטית אשר חושפת את מבצעה לתביעות אישיות ללא כל הגנה של החוק. לעניין עיון בדואר אלקטרוני, במסגרת ערעור משותף בפסקי הדין ע"ע 90/08 טלי איסקוב ענבר נ' מדינת ישראל - הממונה על חוק עבודת נשים ואח' וע"ע 312/08 אפיקי מים אגודה חקלאית שיתופית לאספקת מים בבקעת בית שאן בע"מ ואח' נ' רן פישר, דינים ארצי לעבודה 2011 (20) 341, נקבעו עקרונות מנחים בנוגע לשימוש של העובד בתכתובות האימייל במקום העבודה, ובנוגע למעקב ולחדירה של המעסיק לתכתובות האימייל של העובד. ככלל, נקבע בפסק הדין כי במידה שמעסיק רוצה לעיין במייל של עובד אשר משמש אותו בעבודה (תיבת דואר מקצועית) ולעשות שימוש בחומר שיימצא בה, במקרה של חשד למעילה, על המעסיק לקבוע מראש את המדיניות הנהוגה במקום העבודה בכל הנוגע לניהול תיבות דואר במרחב הממוחשב בעבודה, ולהביאה לידיעת העובדים באופן מוסמך וברור, לרבות כללי האסור והמותר שקבע. כמו כן, עליו לתת למדיניות זו ביטוי מפורש ומפורט בחוזה העבודה האישי של העובד ובנהלים מפורטים במקום העבודה.

במקרים בהם מעסיק מבקש לערוך איתור, זיהוי ומעקב, עליו להודיע לעובדים מראש על פעולה צפויה זו, בחומרי המחשב או על חומרים אשר יכולים להיות מנוטרים (עיקרון של שקיפות ואמון בין העובד למעביד). מומלץ כי המעסיק יעשה שימוש כאמור רק במקרים חריגים.

בהתקיים נסיבות של חשד למעילה, למעסיק שמורה הזכות לבצע איתור, זיהוי ומעקב אחר תכתובות אלקטרוניות ונתוני תקשורת של עובד. החדירה לתיבת המייל של העובד הינה מותרת רק לאחר שמוצו כל האפשרויות האחרות אשר עומדות בפני המעסיק. לעניין זה, בכל מקרה יבחן בית הדין בדיעבד את המידתיות של הצעד שנקט המעסיק לבירור החשד כלפי העובד מחד והפגיעה בפרטיותו מאידך. 

לסיכום, נשאלת השאלה, האם במהלך תשאול שנערך על ידי מבקר חקירתי, יש להזהיר את הנחקר. ברור לכול כי הזהרה מאי-הפללה עצמית או הזכות להיוועץ בעורך דין יביאו למצב של חוסר שיתוף פעולה ומניעה של קבלת הודאה. לאור האמור, נזכיר, כי יש לבדוק את מטרת התשאול ולהבהיר עד כמה חשובה ההודאה ונפקותה. אם הארגון מעוניין לחקור את נסיבות המקרה, לכמת את הנזק או לבקש צו עיקול במעמד צד אחד, הרי שמוטב שלא להזהיר את הנחקר ולקבל את ההודאה גם במחיר שבית המשפט יקבע בשלב מאוחר יותר שיש פגמים בהודאה, ואין לקבלה במסגרת הליך פלילי. בכל מקרה, חשוב לציין כי ההחלטה אם לקבל הודאה ניתנת לבית המשפט שבוחן את מכלול הראיות בנושא. בישראל לא קיימת הלכת "פירות העץ המורעל". לאור האמור, גם אם נוצר יתרון לא הוגן כלפי הנחקר, כתוצאה מאי-מתן הזכויות שמגיעות לו, הרי ששיקול הדעת אם לקבל הודאה בנסיבות העניין נתון לבית המשפט. 

לעניין זכויות הנחקר וקבלת הודאה - יש לציין את פרשת תאונת הרכבת שהתרחשה בשנת 2005, בה נהרגו מספר אנשים (ראו רע"פ 851/09 שמש ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). במסגרת חקירת אותו מקרה נגבו עדויות על ידי אנשי רכבת ישראל. במסגרת החקירה הפלילית פנתה המשטרה לבית המשפט לתעבורה וביקשה צו לפי סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], שיורה להנהלת הרכבת להעביר את ההודעות שגבתה במסגרת החקירה הפנימית למשטרה. הנהלת הרכבת טענה כי אינה מוכנה למסור את ההודעות, שכן העובדים לא היו מודעים לכך שהם עלולים להפליל את עצמם, וכן מאחר שהיה להם יסוד סביר להניח כי מדובר בהליך פנימי שתוצאותיו לא יועברו לגורם חיצוני. בדיון בבית המשפט העליון טענה המדינה כי "אין בהעברת הודעותיהם של העובדים למשטרה כדי להפר זכות כלשהי העומדת לעובדים על פי דין, שכן גם אם העובדים לא הוזהרו לפני מסירת הודעותיהם לוועדות החקירה הפנימיות באשר לזכותם שלא להפליל את עצמם ובאשר לזכותם להתייעץ עם עורך דין, הרי שאין לכך כל נפקות וזאת, בין השאר משום: ש"החיסיון מפני הפלילה עצמית לפי סעיף 2 (2) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות), הזכות להיוועץ בעורך דין לפי סעיף 34 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, כמו גם החובה להסביר לחשוד אודות זכויות אלה לפי סעיף 33 לחוק המעצרים, חלים רק משעה שחשוד נחקר על ידי רשות חקירה מוסמכת ומכאן שהזכויות האלה אינן עומדות לחשוד כאשר הוא נחקר על ידי ועדת חקירה פנימית". 

השופט דנציגר, שכתב את דעת הרוב, דחה עמדה זו כאשר הוא נשען על מודל הפסלות הפסיקתית שבהלכת יששכרוב: "כזכור, הדגש במודל הפסלות הפסיקתית היא לאו דווקא על קיומה של זכות חוקית פוזיטיבית שהופרה, ולכן השאלה אינה אם לעובדי הרכבת עמדה זכות שבדין לחיסיון בעת שמסרו את הודעותיהם, אלא האם מסירת ההודעות למשטרה היא הוגנת בהתחשב בנסיבות בהן נגבו ההודעות". 

השופט דנציגר פסק כי נפגעה זכותם של העובדים להליך הוגן משעה שהם מסרו את ההודעות שלהם, ולא הוזהרו כי דבריהם עלולים להביא להעמדתם לדין ולשמש כנגדם במשפטם, והם לא היו מיוצגים על ידי עורך דין ולא הועמדו על זכותם להיוועץ בעורך דין. בנסיבות אלה, העברת ההודעות למשטרה היא בלתי הוגנת משום שיש בה כדי לפגוע בציפייתם הסבירה לסודיות ולחיסיון בנוגע להודעותיהם, באופן שעלול לחשוף אותם להעמדה לדין פלילי. מסירת ההודעות למשטרה נוגדת את חוש הצדק וההגינות הבסיסית, משום שיהיה בכך ניצול בלתי הוגן של תחושת הביטחון שנסכה הרכבת בעובדיה, שבעטיה הם מסרו את הודעותיהם.

כמו כן, לא ניתן לומר שההודעות מהוות ראיות חיוניות. לעומת זאת, העברת ההודעות למשטרה עלולה ליצור "אפקט מצנן" שיפגע בשיתוף הפעולה העתידי של עובדי הרכבת עם ועדות חקירה פנימיות, ובכך ייגרם נזק ממשי לאינטרס הציבורי. לפיכך, ובהתבסס על דוקטרינת הפסלות הפסיקתית שבהלכת יששכרוב, יש לבטל את הצו המורה לרכבת למסור את ההודעות. יש לציין כי לאור חשיבות הקביעות שנידונו בתיק זה, תלוי ועומד דיון נוסף בבית המשפט העליון.