זיהוי אמת ושקר במהלך תשאול

במסגרת תשאול חשודים מנסה החוקר להגיע למסקנה - האם האדם שיושב מולו דובר אמת או לא. במצבים בהם חשוד מוסר גרסה שאינה תואמת מידע אשר מצוי בידי החוקר, או כאשר מתגלות סתירות פנימיות בגרסה של הנחקר, הרי שקל לקבוע כי החשוד או העד מוסרים גרסה שקרית. מן העבר השני, קיימים מצבים בהם החשוד מוכן להיבדק על ידי פוליגרף לצורך חיזוק הגרסה שמסר. עם זאת, קיימים מצבים בהם אין באפשרות החוקר להכריע לגבי אמיתות הגרסה על בסיס הפרמטרים שפורטו לעיל, ועליו להגיע למסקנה בדרכים אחרות. 

הניסיון בתשאול חשודים, שנצבר אצל גורמים העוסקים בחקירה, הביא לגיבוש סימנים הקשורים הן לצד המילולי של דברי המתושאל והן לצד הבלתי מילולי (שפת גוף). היכולת לזהות סימנים אלו במסגרת התשאול יכולה לסייע לחוקר להחליט - האם האדם שיושב מולו דובר אמת או לא. חשוב לציין כי המסקנה לגבי אמיתות הגרסה מבוססת על ניסיון רב שנצבר במסגרת חקירות. כמו כן, לקביעה כי אדם דובר שקר אין כל משקל משפטי, והיא נועדה לסייע לחוקר בקביעת כיווני חקירה בלבד. יש לציין כי זיהוי סימן אחד אינו מספיק, ויש לבחון את מכלול הסימנים ביחס להתנהגות הנחקר בשלב הראשוני של ההיכרות עימו, כפי שפורט בסעיפים הקודמים.

במסגרת הניתוח חולקו הסימנים השונים לשלוש קבוצות עיקריות: 

סימנים מילוליים

משיכת זמן - מסירת מידע שקרי מצריכה אלתור רב, המצאת פרטים תוך כדי שיחה, וכן בחינה של הגיוניות הגרסה והתאמתה לממצאים ולפרטים שנמסרו בשלב מוקדם יותר של התשאול. מסירת גרסה שקרית מחייבת משיכת זמן, כדי לאפשר את הפעולות שפורטו לעיל. הדרכים הנפוצות להרוויח זמן הן: חזרה על שאלות החוקר, להרבות בשאלות כלליות כגון: "סליחה, לא שמעתי", "מה אמרת?" או "למה אתה מתכוון?" בנוסף, בכדי להרוויח זמן, נוטה המתושאל לענות באיטיות, להשתעל ולכחכח בגרונו.

חנופה - אחת הטכניקות של מתושאלים שאינם דוברי אמת, המבקשים ליצור אמפתיה אצל החוקר, הינה חנופה וניסיון להתיידד. הניסיון להתחבב על החוקר נעשה תוך שימוש בתארים רמים כגון: אדוני או כבודו, בשימוש בכללי נימוס מוגזמים וכן בתארי ידידות כמו "אחי", "ידידי" וכד'.

שכנוע - אדם הדובר אמת מוסר את גרסתו מבלי לעשות מאמץ לשכנע את החוקר בנכונות דבריו. דובר שקר, לעומת זאת, חושש כי גרסתו השקרית תידחה, ולפיכך הוא נוטה לשכנע את המתשאל באמיתות דבריו. דוברי שקר מרבים בשימוש בביטויים כגון: "אני נשבע לך", "אני אומר לך רק את האמת", "בכל היקר לי", "תאמין לי" וכד'.

מאפיינים קוליים - אמירת שקר מתבטאת במתח, אשר גורם לעיתים לשיעול, כחכוח וגמגום, וכן לשינויים בקצב הדיבור ובעוצמת הקול.

תשובה על ידי שאלה - אחת הדרכים המקובלות להתחמק ממתן תשובה היא להשיב בשאלה, למשל: "למה שאעשה דבר כזה?", "אני נראה לך אדם שהיה עושה דבר כזה?" כאשר המשיב דובר אמת, סביר להניח שישיב לשאלות באופן ישיר.

התייחסות להאשמות - דובר אמת המואשם בדבר שלא עשה, יגיב בדרך כלל בכעס וברוגז, אולם ימסור גרסה עקבית, שוטפת וספונטנית. לעומת זאת, דובר שקר יכחיש את הדברים בקור רוח, תוך דקלום הגרסה שהוכנה לפני החקירה. התנהגותו תהיה, למראית עין, אדישה ולא לחוצה. במקרים רבים יעדיף הנחקר לא להתעמת עם החוקר אלא להציג את דעתו לגבי האחראי לביצוע העבירה, גם אם לא התבקש.

הפסקת הריאיון - דובר שקר אינו מעוניין להיכשל בגרסאות סותרות או במסירת מידע שעלול להפליל אותו. לצורך כך הוא ינסה לקצר את החקירה ולסיימה מהר ככל האפשר, ולכן הוא ישתמש במגוון תירוצים, כגון: יש לי התחייבויות אחרות, קבעתי פגישה חשובה, ועוד.

להלן ריכוז נקודות הקשורות למרכיבי התקשורת המילולית:

דובר שקר דובר אמת

מדקלם שוטף וספונטני

משהה תשובה משיב במהירות

נמנע מחיכוך מתרגז

רגוע ואדיש למראית עין חושש ומודאג

נשאר עצבני עצבני ונרגע בהמשך

סוטה מהנושא לא סוטה מהנושא

אינו עקבי עקבי בגרסה

מתנצל בוטה

מתחמק ובלתי ישיר ישיר וספונטני

מנסה להיות הגיוני לא מנסה להיות הגיוני

שפה מהוקצעת שפה לא מהוקצעת

סימנים בלתי מילוליים

בנוסף לסימנים המילוליים, ניתן לזהות אצל דוברי שקר גם סימנים פיזיולוגיים שונים וכן שינויים בשפת הגוף, אשר מצביעים על מתח ועצבנות של המתושאל, בעיקר בשאלות עליהן הוא לא עונה אמת. 

להלן ניתוח הסימנים לפי חלקי הגוף השונים:

ראש - במצבים של מתח, ניתן לזהות סימנים פיזיולוגיים שונים כגון: הזעה, הסמקה, החוורה, וכן דופק ברקות. סימנים אלו מופיעים גם אצל דוברי אמת, ויש לזהות באילו מצבים ולאחר הצגת אילו שאלות מתרחש השינוי. 

עיניים - העיניים הן המפתח לנפש. סימן ידוע לאי-אמירת אמת הוא הימנעות מיצירת קשר עין ישיר עם החוקר בעת תשובה על שאלות שהינן בעייתיות למתושאל. סימן זה נפוץ מאוד אצל ילדים ומופיע גם כתגובה לא רצונית או לא מודעת. בנוסף, ניתן לזהות סימנים של מצמוץ מוגזם וכיסוי העיניים תוך כדי התשאול.

פה - גם בפה ניתן לזהות סימנים של לחץ, כגון: סגירה חזקה של הפה, נשיכת שפתיים, יובש בשפתיים אשר מביא לליקוקן, בליעת רוק מוגברת, תנועה מוגברת של הגרוגרת, לעיסת חפצים ועוד. 

ידיים - אחת הדרכים להורדת מתח הינה באמצעות משחק מרובה בידיים. אצל דוברי שקר ניתן לזהות נגיעות מרובות של הידיים בשיער, בפה, בציפורניים, באף או באוזניים. כמו כן ניתן לראות גירוד של חלקים שונים בגוף, וכן משחק בחפצים המונחים על השולחן כגון אטבים, כוס שתייה, עטים וכד'. אחת הטכניקות הנהוגות בחדרי החקירות היא להציב לפני החשוד "מלכודת" בדמות חפצים שונים, כגון אטב שולחן או עט, ולבדוק באילו שאלות הוא משחק בחפצים אלה. אלמנט נוסף הקשור לידיים הינו המנח שלהם. הנחת הידיים על השולחן משדרת אמינות וביטחון. לעומת זאת, הסתרת הידיים מתחת לשולחן או הנחתם במשולב על החזה משדרת סגירות.

רגליים - סימן מובהק לחוסר נוחות של נחקר הינו סיכול רגליים בעקבות שאלות בעייתיות. רגליים המונחות על הרצפה מאותתות ש"אין לי מה להסתיר ואיני חושש". לעומת זאת, ישיבה בשיכול רגליים מלמדת על הסתגרות והתבצרות הנובעות מחוסר נוחות. כמו כן, שינוי תדיר של מצב הרגליים מצביע על חוסר נוחות.

גוף - לתנוחות הגוף ולשינויים בתנוחות הגוף יש משמעות רבה בניתוח התנהגות הנחקר. נחקר שאינו דובר אמת ייטה לשבת בזווית לחוקר ולא מולו. לשינוי תדיר של תנוחות הישיבה במהלך התשאול, כמו גם חוסר נוחות ועצבנות בישיבה, מלמדים על מתח וחרדה של הנחקר.

חוסר התאמה בין תוכן הדברים לתנועות הגוף

במסגרת התקשורת המילולית נוהגים מרבית בני האדם לבצע גם תנועות גוף שונות אשר מדגימות את תוכן הדברים. כך לדוגמה, אדם שמנסה להיזכר במשהו ייטה לגעת בראש ולעצום עיניים, ברגע שייזכר - יעשה תנועה עם היד; אדם שמדבר על פריט מסוים ייטה להדגים את גודל הפריט וכד'. במרבית המקרים, התנהגות כזו אינה מודעת ונעשית ללא כל הכנה מוקדמת. אחד האלמנטים לאבחון של אמיתות גרסה הינה בדיקה של ההתאמה בין תוכן הדברים לתנועות הגוף. חוסר תיאום בין התוכן לבין התנועה, כגון דיבור על עלייה כאשר התנועה היא של ירידה, מצביע על אי-אמירת אמת. לעומת זאת, תנועות גוף עקביות ורגילות, המחזקות את תוכן הדברים, מוסיפות אמינות לדברי הנחקר.