השלב הראשון בכל תהליך תשאול הינו אפיון המתושאל. קיימים סוגים שונים של מתושאלים, אשר לכל אחד מהם מאפיינים שונים וסיבות שונות למסור גרסה לא נכונה. לאור האמור, יש להתאים לכל מתושאל את דרך החקירה המתאימה ביותר.
להלן סוגי המתושאלים הנפוצים והמאפיינים הבולטים שלהם.
עד שנכח באירוע מגיב לרוב בהתרגשות. בחלק מהמקרים, החוויה של השתתפות באירוע משפיעה מאוד על העד ועל תפיסת המציאות בה היה נוכח. במסגרת תהליך התשאול של העד, יש לנסות לבודד את מרכיב ההתרגשות מחד ואת הפרשנות של העד לאירוע מאידך. עדים רבים מוסרים במסגרת עדותם גם את פרשנותם וגם את הסיבות לאירוע, למרות שלא נשאלו על כך. על החוקר לדאוג להפריד את הדעה האישית של העד מפרטי האירוע, ולוודא כי המידע שנמסר הינו הגיוני ומתאים לנסיבות. אחת הבעיות הקשות בתשאול עדים הינה החשש של העד ממסירת העדות. עדים רבים חוששים לאבד זמן יקר לצורך מסירת העדות לחוקר או במסגרת עדות בבית המשפט. בעיה נוספת של עדים הינה החשש מהאדם לגביו נמסרת העדות או הזדהות עם מבצע העבירה – דבר שמונע, בסופו של דבר, קבלת עדות מהעד. חשש מהסתבכות ומהפללה עצמית יכול אף הוא להוות סיבה לחוסר רצון למסור עדות. עדים לפעמים אינם יודעים את זכויותיהם וחובותיהם, ולכן עלולים לחשוש מפני אפשרות שייחשדו בשותפות לעבירה. נקודה נוספת שקשורה לעדים הינה אישיות אנטי-ממסדית. כך לדוגמה, במספר מדינות בעולם לא רואים בעין יפה את הסיוע לשלטונות; עולים ממדינות אלה ימשיכו להחזיק בתפיסה זו גם בארץ ויעדיפו שלא למסור עדות.
בדומה לעד, גם המתלונן מוסר גרסה שנובעת מנקודת מבט אישית. לאור האמור, מתלוננים נוטים להפריז ולהגזים במידע שהם מוסרים. בנוסף, הם נוטים להחסיר פרטים אשר עלולים לפגוע בגרסה שהם מוסרים. במסגרת חקירה של מתלוננים יש לנסות להגיע למידע שהמתלונן לא מסר כדי לקבל תמונה מלאה ומדויקת יותר של האירוע ולדקדק בפרטים שנמסרו, תוך ניסיון להגיע למידע מדויק יותר.
בגופי אכיפה נהוג להסתייע במודיעים אשר מוסרים מידע בדבר עבירות שבוצעו או שעומדות להתבצע, מעורבים בעבירות, מיקום של רכוש גנוב או כלי נשק ועוד. למרות החשיבות העצומה של המידע שנאסף על ידי רכזי המודיעין, יש לזכור כי המניע של המודיע עלול להיות שונה מהמניע של מקבל המידע. בחלק מהמקרים, המודיע אכן מוּנַע מאזרחות טובה, אך במרבית המקרים, מעשיו של המודיע נובעים מציפייה לרווח אישי שיזכה בו בשל מסירת המידע או מהרצון לנקום בגורם כלשהו. לאור האמור, נוטים מודיעים להגזים בחשיבות המידע שהם מוסרים, וכן בפרטים של המידע שנמסר. מאחר שהמודיע מפיק הנאה אישית ממסירת המידע, הרי שהוא מנסה להציג את מרכולתו בצורה הטובה ביותר.
חשודים מתחלקים לשני סוגים: דוברי אמת ודוברי שקר. באופן כללי, דובר אמת ימסור את המידע בצורה מלאה ללא הסתייגויות. חקירת חשוד דובר אמת תאופיין על ידי זרימת מידע טובה. לעומת זאת, חקירה של דובר שקר תאופיין בזרימת מידע לקויה, הנובעת מחשש של החשוד להפליל את עצמו, ובחוסר רצון לסייע לחוקר להגיע לחקר האמת.
הגורם העיקרי אשר משפיע על אופן זרימת המידע והצלחת התשאול הינו המתשאל. אחת השאלות המרכזיות הינה – מה הופך אדם למתשאל טוב. לאלמנט הניסיון חשיבות רבה, אך קיימים גם מרכיבי אישיות אשר תורמים להפיכת אדם למתשאל טוב. שלוש תכונות עיקריות מאפשרות לאדם להיות מתשאל טוב ולגרום לזרימת מידע שוטפת, כמפורט להלן, רואה חשבון חוקר או מבקר חקירתית במסגרת תפקידו נדרש לכך.
הקשבה
מתשאל טוב הינו אדם אשר יודע להקשיב. היכולת להקשיב אינה פשוטה כלל וכלל. על המתשאל לגלות עניין בדברי המתושאל מבלי לשפוט אותו, תוך יצירת אווירה נוחה שתקל על המתושאל למסור את דבריו. על המתשאל להימנע מהפסקת שטף הדיבור של המתושאל ולעודד אותו למסור מידע תוך הנהון בראש או הבעת מילות הבנה לגרסה שנמסרת. בנוסף, חשוב לא לבטל את דברי המתושאל ולא לקבוע דעה עוד לפני שהמתושאל גמר למסור את כל המידע שברשותו. מתשאלים רבים נוטים לקטוע את דברי המתושאל, לזרז אותו או לכוון אותו לנקודות שמעניינות אותם. ברם, כאשר נותנים למתושאל את הזמן לו הוא זקוק ומפנים קשב לדבריו, מסייעים להשגת מידע טוב יותר.
אמינות
המרכיב השני בהצלחת התשאול הינו אמינות. חשוב מאד שהמתשאל ישדר אמינות, כך שהמתושאל יחוש כי הוא יכול לסמוך עליו. לכן, אסור לשקר למתושאל בנקודות שלגביהן הוא עלול לגלות שהמתשאל אינו דובר אמת. כאשר המתשאל אינו יודע דבר מה, עדיף להודות בכך מאשר להסתבך בחוסר אמינות. במצבים בהם המתושאל תופס את המתשאל כבלתי אמין, הוא יימנע ממסירת המידע שברשותו ובכך ישבש את התשאול.
סמכותיות
המרכיב האחרון בהצלחת התשאול הינו יצירת סמכותיות של המתשאל. סמכותיות זו נובעת מהכוונת השיחה המתנהלת, יצירת קצב ודינמיקה של השיחה, שליטה עצמית, הצגת מקצועיות, ידע וניסיון וכן שליטה במצב.
בנוסף לשלושת המרכיבים הנ"ל, חשוב לזכור כי יש גורמים משתנים ובלתי משתנים אצל המתשאל אשר משפיעים על הצלחת התשאול. במסגרת הגורמים הבלתי משתנים ניתן למנות את מין המתשאל, גילו, השכלתו, מוצאו האתני, מראהו החיצוני וסגנון דיבורו. הצלחת התשאול במקרים רבים נעוצה בהתאמה של מאפיינים אלו למאפיינים של המתושאל. כך לדוגמה, מתשאל מחבר העמים יצליח לרוב להוציא מידע טוב יותר ממתושאל ממוצא זה. חוקרת מתאימה יותר לחקור ולתשאל בחורה מאשר בחור וחוקר צעיר יתקשה להתחבר לנחקר מבוגר.
לסיכום, ניתן למנות את התכונות ההכרחיות של מתשאל טוב:
תהליך התשאול מתחיל זמן רב לפני שהמתושאל מתייצב לחקירה. תשאול מוצלח מבוסס על שלבים מוקדמים של הכנה לחקירה, זימון הנחקר, בדיקת תרחישים שונים לתשאול ועוד. במסגרת תהליך זה ניתן למנות מספר שלבים אשר בכל אחד מהם יש לבצע מספר פעולות ולבדוק אפשרויות שונות לצורך מציאת הפתרון המתאים ביותר למתושאל זהו בין השאר תפקידו של רואה החשבון החוקר או המבקר החקירתי. להלן שלבי התשאול:
הכנות מקדימות
הצלחת התשאול תלויה במקרים רבים בעומק וביסודיות ההכנות המקדימות שבוצעו על ידי המתשאל, ובכלל זה קבלת רקע נרחב ככל האפשר על המתושאל. המתשאל עורך רשימה הכוללת את הפרטים הבאים: גיל, מין, תפקיד, מקום מגורים, השכלה, מוצא, מראה חיצוני, אופי, סגנון דיבור, משפחה ועוד. לפרטים אלו חשיבות רבה לצורך התאמת המתשאל המתאים ביותר לרקע ממנו מגיע המתושאל, וכן לצורך יצירת תחושה אצל המתושאל שנערכה לגביו בדיקה מקיפה, הכול ידוע, ולכן עדיף שיחסוך בזמן של כולם וימסור את הגרסה האמיתית.
בחירת מקום התשאול
אין משפט המתאים יותר למקום התשאול מאשר "ביתי הוא מבצרי". לקביעת מקום התשאול חשיבות רבה בהצלחתו. ביצוע תשאול במשרדי העובד יקשה על החוקר למצות את החקירה, מכיוון שבמצב כזה נוצר יתרון לנחקר, אשר מרגיש בטוח יותר ויכול לנווט את החקירה בקלות. לאור האמור, מומלץ תמיד שלא לחקור חשודים במשרדם.
זימון המתושאל
שלב קריטי בתהליך התשאול הינו זימון המתושאל. במידת האפשר, מומלץ שלא לפרט בפני המתושאל את הסיבה לזימון ממספר סיבות. ראשית, למנוע מהמתושאל להכין גרסה ולהתכונן לשאלות שיישאלו. המתשאל מעוניין לקבל תשובות ספונטניות ולא דקלום גרסה שהוכנה מראש. בנוסף, קיים חשש כי הודעה מוקדמת על הסיבה לזימון תגרום לשיבוש ראיות, להשפעה על עדים וכן להכנת אליבי.
הכרת המתושאל
לאחר זימון המתושאל מגיע שלב הכרת המתושאל. שלב זה הינו חיוני ונועד למספר מטרות. ראשית, העברת מסרים למתושאל, בהם: המתשאל הוא הגורם ששואל את השאלות והמתושאל עונה עליהן, יצירת סמכותיות של המתשאל והצגת האמינות והיסודיות של המתשאל. בנוסף, החוקר לומד את שפת המתושאל, מנסה לאתר את נקודות התורפה שלו ובעיקר מזהה את ההתנהגות הבלתי מילולית של הנחקר, בשעה שאינו לחוץ ואינו נשאל שאלות אשר עלולות לסבך אותו. בשלב מאוחר יותר, כאשר הנחקר נשאל שאלות קשות, משווה החוקר את התנהגותו הנוכחית לעומת התנהגותו בשלב ההיכרות.
הצגת הנושא
לאחר שלב ההיכרות עם המתושאל, על החוקר לעבור להצגת הנושא. שלב ההצגה צריך להיות מהיר וחד, כך שיעביר מסר ברור למתושאל כי נגמר השלב הכללי ועכשיו עוברים לדבר על הנושא שלשמו הוזמן המתושאל. על החוקר להסביר למתושאל מדוע זומן לחקירה, מה הקשר שלו לחקירה ומה נדרש ממנו.
תשאול וקבלת גרסה
השלב העיקרי של התשאול הינו קבלת גרסתו של המתושאל. על החוקר לבחור באחת מטכניקות החקירה או בשילוב של מספר טכניקות אשר יתאימו ביותר לנסיבות העניין. לאחר קביעת טכניקת התשאול, על החוקר להציג את השאלות באופן מדויק וברור, כך שלא יובנו באופן דו-משמעי. מומלץ להשתמש עד כמה שאפשר בשפת המתושאל לצורך יצירת קשר טוב יותר. במידה שהתשובות המתקבלות הינן כלליות, על החוקר לחדד את השאלות עד השגת תשובות מלאות ומדויקות. מומלץ לעשות שימוש בשאלות מסוג: איפה, מתי, כמה, כיצד, מדוע, מי וכד'. במסגרת התשאול, חשוב שלא להפריע למתושאל על ידי הפסקת שטף הדיבור שלו או על ידי הבעת דעה אישית על הגרסה שנמסרה. על החוקר לעודד את המתושאל לדבר באופן חופשי, תוך הקשבה וגילוי עניין בתוכן הדברים. חשוב שלא לכתוב במסגרת התשאול, שכן הדבר עלול לגרום לחשש אצל המתושאל שייעשה שימוש בתוכן הדברים שמסר. במהלך התשאול יש לבחון את גרסת המתושאל ולבדוק, האם היא עקבית וללא סתירות, והאם היא תואמת את המידע שנאסף במהלך החקירה. במידה שקיימות סתירות, יש לקבל את התייחסות המתושאל לכך.
בנוסף, קיימת חשיבות לזיהוי "ניצני הודאה" במסגרת התשאול. שאלות כגון: מה העונש על עבירה כזו? מה אתה היית עושה במקומי? כיצד לדעתך יגיבו על החשדות נגדי? – אלו מסמנות את תחילת תהליך ההודאה של החשוד. חשוב שלא להחמיץ נקודות אלו. במידה שמופיעים סימנים אלו, יש לנסות לזהות את האלמנטים אשר מקשים על הנחקר להודות, כגון: בושה, פחד וכד'.
החוקר הטוב והחוקר הרע
טכניקה זו היא אולי הנפוצה ביותר בחדרי החקירות. טכניקה בסיסית זו מבוססת על תשאול של שני חוקרים, כאשר האחד מגלם את האיש הרע, בעוד השני מגלם את האיש הטוב. הניגוד בין שתי הדמויות גורם למתושאל לחפש את קרבתו של האיש הטוב לעומת הרצון להימנע מתשאול על ידי החוקר הרע. לאחר יצירת לחץ מצד החוקר הרע וקבלת אמפתיה ואוזן קשבת מהחוקר הטוב, נעלם החוקר הרע ומשאיר את המתושאל עם האיש הטוב שמעוניין לסייע לו. במידה שהתשאול אינו מתקדם כראוי, מופיע החוקר הרע שוב כדי לעודד את המתושאל לחזור ולשתף פעולה עם החוקר הטוב.
החוקר התמים
זוהי אחת מטכניקות התשאול היעילות ביותר, והיא מתאימה מאוד לתשאול שלא מעמדת כוח. בטכניקה זו החוקר משחק את "התמים", ובכך מוריד את רמת הערנות והחשש של המתושאל. החוקר יוצר תחושה של חוסר עניין בתהליך התשאול, חוסר הבנה וידע ומשדר, באופן כללי, כי מדובר בהליך פורמלי שצריך לבצע ולא יותר. חוסר העניין של החוקר יוצר תחושה של ביטחון אצל המתושאל, אשר אינו חושש שלא לדייק בפרטים ולענות תשובות חיוביות לשאלות שמציג החוקר – הכול מתוך כוונה מוצהרת של החוקר כי צריך לסיים את תהליך התשאול במהירות, מה גם שהנושא אינו חשוב כלל. במצב זה, מתושאלים שאינם מיומנים נוהגים לענות תשובות שאינן נכונות. לאחר קבלת גרסה מהמתושאל, אשר כוללת תשובות עם מידע לא נכון, הופך לפתע המתשאל מ"תמים" ל"אסרטיבי", וכך הוא גורם למתושאל לאבד את הביטחון מחד וכן להתחיל לתת הסברים לגרסה שניתנה, במהירות וללא מחשבה רבה, מאידך. סיטואציה זו טורפת את הקלפים של המתושאל ומביאה לרוב לשבירתו.
הפרד ומשול
השימוש בטכניקה זו מיועד למקרים בהם יש שני מתושאלים אשר היו שותפים לאירוע מסוים. במסגרת החקירה מפרידים בין המתושאלים וחוקרים כל אחד מהם בנפרד. לאחר מכן, מספרים לכל אחד מהמתושאלים כי עמיתו חשף את כל הסיפור ואף הפיל את כל האשמה עליו. במצב זה, כאשר מוסרים למתושאלים מידע מתוך תיק החקירה, ואין להם כל דרך לאמת את המידע אשר נמסר להם לגבי עדותו של המתושאל השני, נוטים מתושאלים למסור מידע שלא היו מוסרים במידה שהיו מתושאלים יחדיו. העובדה שהמתושאל מאמין כי המתושאל השני הפליל אותו, עשויה בחלק מהמקרים להביא את המתושאל להפליל את חברו כנקמה.
הכול ידוע
בטכניקה זו מתנהג החוקר כאילו הכול ידוע, כל הראיות נאספו, התיק סגור ויש רק לקבל את גרסת המתושאל מבחינה טכנית. החוקר מציג למתושאל קלסרים עבי קרס (הכוללים בכלל חומר מתיק אחר), מספר כי נערכו מעקבים מספר חודשים אחרי פעילותו ועוד. בנוסף החוקר מוסר לנחקר מידע רב ומדויק, שלעיתים אינו רלוונטי כלל לחקירה אולם מראה על הכנה וידע על הנחקר. לצורך חיזוק הרושם כי אכן אין למעשה צורך אמיתי במידע הנמצא אצל המתושאל, והתשאול נעשה לצרכים פורמליים בלבד. כאשר המתושאל מאמין, כי אכן הכול ידוע, קל לו יותר להודות באשמתו או למסור מידע על אחרים, שכן כל המידע כבר מצוי בידי חוקר.
"הפגישה המקרית"
טכניקה זו מבוססת על יצירת סיטואציה מבוימת בה נפגשים שני חשודים, כביכול באופן מקרי, ללא נוכחות של החוקרים. מיותר לציין כי המפגש מצולם ומוקלט על ידי החוקרים. המפגש המבוים מאפשר להם לתאם גרסאות, להעלים ראיות, ולשמוע מה הגרסה שנמסרה על ידי כל אחד מהצדדים. יצירת הסיטואציה, כך שלא יתעורר חשד על ידי המתושאלים, דורשת יצירתיות רבה, כגון: ביום של תאונות, פגישה מקרית בתא השירותים, הירדמות של השומר ועוד. חשוב לציין כי טכניקה זו אינה ניתנת לביצוע אצל גורמים שאינם גופי אכיפה, שכן הקלטת המתושאלים ללא רשותם מהווה האזנת סתר שהינה אסורה על פי חוק.
שימוש בעבירה חמורה
אחת הדרכים לגרום לאדם להודות בעבירה הינה באמצעות האשמתו במספר רב של עבירות או בעבירות חמורות יותר מאלו שביצע בפועל. במצב בו המתושאל נאלץ להתמודד עם האשמות חמורות, הוא מוכן לעיתים להודות בעבירות הקטנות, מתוך כוונה "להוריד" ממנו את העבירות הכבדות.
המעטה בערך העבירה
בדומה לטכניקה הקודמת, גם המעטה בערך העבירה או המעשה שבוצע יכולים לסייע מאוד למתושאל למסור הודאה או עדות על פעולה שביצע. הצגת העבירה באופן קל מורידה את החשש של המתושאל להודות במעשיו. תפקידו של החוקר הינו להציג את העבירה כעניין שולי, אשר אין לו כל משמעות אמיתית, והעונש עליו הינו זניח, אם בכלל.
לחץ על נקודות תורפה
זיהוי נקודות התורפה של המתושאל מהווה מנוף לקבלת הודאה או גרסה ממתושאל. בשלב ההכנה ובשלב ההיכרות נעשים מאמצים לזהות את נקודות התורפה לצורך הפעלת לחץ על המתושאל. לעיתים, לחץ על מתושאל תוך שימוש בנקודת התורפה שלו, יכול להביאו לשיתוף פעולה עם החוקר. לדוגמה: חוסר רצון שההורים ובני משפחה ידעו על המעשה, חשש מאיבוד מקום עבודה, חשש מרישום פלילי וכד'. במסגרת התשאול חשוב ללחוץ על נקודות התורפה באופן מרומז, ללא יצירת עוינות אצל המתושאל.
מרבית הנחקרים מגיעים לחקירה עם אסטרטגיה מודעת או לא מודעת של התנהגות. יש הנוקטים בטקטיקה של רחמים ואמפתיה ויש המשתמשים בטקטיקה של התשה. מתשאל טוב מזהה בשלב מוקדם את הטקטיקה של המתושאל ופועל בדרך שתמנע מהנחקר להשיג את היעדים שלו. חשוב לציין כי מרבית הטקטיקות הינן "משחק" של הנחקר והן נועדו ליצור יתרון של הנחקר על החוקר. קיימות טקטיקות רבות ומגוונות בהן משתמשים נחקרים. להלן יוצגו חלק מהטקטיקות הנפוצות לפי חלוקה לסוגי נחקרים.
הפטפטן
נחקר הנוקט בטקטיקה זו מדבר ללא הפסק, משיב בהרחבה על שאלות שנשאל אולם נוהג שלא לענות בצורה עניינית על השאלות, אלא בעקיפין בלבד. היתרון של טקטיקה זו הינו יצירת מצג שווא של שיתוף פעולה עם החוקר, השתלטות על קצב השיחה ותוכנה וכן העמסת מידע רב, שמרביתו אינו רלוונטי. שיטה זו פשוטה ומעייפת מאוד את החוקר הלא מיומן. כאשר החוקר מזהה דפוס התנהגות כזה, עליו לעצור את הנחקר ולכוון אותו לתת תשובות ענייניות. בנוסף, יש לציין בפני הנחקר כי הוא לא עונה לשאלות, ובכך לסכל את הטקטיקה הנ"ל.
המסכן
זו היא אחת הטקטיקות הנפוצות ביותר, שמטרתה ליצור תחושה של רחמים ואמפתיה כלפי הנחקר. במקרים בהם לנחקר אין דרך להסביר את מעשיו, הוא פונה לצד האנושי של החוקר. טקטיקה זו נועדה ליצור תחושה כי הנחקר שבור, ועל כן אין להפעיל עליו לחץ בכדי שימסור מידע נוסף שנמצא ברשותו. משפטים נפוצים של נחקרים המשתמשים בטקטיקה זו הינם: "לא מגיע לי לחיות", "אני מתכוון להתאבד", "החיים שלי נגמרו" "אני אימא גרועה, מסכנים הילדים שלי" ועוד. בנוסף, נוטים נחקרים להפריז במחלות שיש להם לצורך קבלת סימפטיה מהחוקר.
הטיפש
אף זו טקטיקה אשר נועדה לצמצם את הלחץ שמופעל על הנחקר: הנחקר מציג את עצמו כאדם טיפש, כבד תפיסה, שאינו מבין דבר. נקודת ההנחה של הנחקר היא כי בדרך זו יתייאש החוקר מהר ויפטור את הנחקר. כאשר קיימים מספר חשודים, דרך זו הינה יעילה מאוד, מאחר שקשה לחשוד שטיפש כזה הוא שביצע את העבירה. מי שמעוניין להיווכח כיצד הטקטיקה עובדת, מוזמן לצפות בסרט "החשוד המיידי".
המתיש
בטקטיקה זו נוהג הנחקר להתיש את החוקר על ידי דיבור איטי, ציון עובדות הקשורות לנושא הנשאל, אולם ידועות היטב לחוקר ולא מקדמות זרימת מידע. כאשר מעירים לנחקר על אופן התנהגותו, הוא נוטה להתלונן כי נמנעת ממנו זכות הדיבור ואם החוקר רוצה – הוא יכול לשתוק. טקטיקה זו מאריכה מאוד את משך החקירה והופכת את החוקר לחסר סבלנות. הנחקר הופך להיות מוביל השיחה, וכך הוא שולט בהליך התשאול. כך לדוגמה, נחקר שנשאל על תוכן של מסמך מסוים, יבקש ראשית לראות את המסמך; לאחר שקיבל את המסמך, יעיין בו ארוכות ואז יסביר מה כתוב בו, יציין מידע כללי לגביו, כגון: תאריך המסמך ומהיכן הוא הגיע, ובסופו של דבר – לא ישיב על השאלה שנשאל.
המתחכם
בטקטיקה זו יוצר הנחקר אווירה של שיתוף פעולה מלא, אולם רק למראית עין. בכל שאלה שעלולה לסבך את הנחקר, הוא נוטה לערב גורמים מקצועיים כגון: עורך דין, רופאים, פסיכולוגים וכד'. כך לדוגמה, לשאלה האם הוא מוכן להיבדק בפוליגרף ישיב מייד בחיוב, אולם יסייג זאת בקבלת אישור עורך הדין שלו. לאחר התייעצות, כמובן יטען כי הוא דורש לבצע בדיקה אולם עורך דינו מסר כי הפוליגרף אינו קביל, והוא אינו מאשר זאת. לחלופין יטען, כי הוא חולה במחלות שונות והוא זקוק לאישור רפואי לצורך ביצוע הבדיקה. בסוגיות אחרות ישיב נחקר זה כי הוא צריך לבדוק את ההיבטים השונים, וידרוש זמן להתייעץ עם מומחים שונים. נחקר זה ירבה להשמיע סיסמאות ריקות בדבר שיתוף פעולה וגילוי מלא ושקוף של כל מידע וחומר, אולם ימעט לעשות כן בפועל. בנוסף, על מרבית השאלות יענה המתושאל כי עליו לבדוק את הדברים, וכי יחזור עם תשובות ומסמכים, שכמובן לא יגיעו.
חקירת חשודים ועדים הוסדרה בחוק וניתנה לגופי אכיפה שונים, כגון: משטרת ישראל, השב"כ, מצ"ח ועוד. לעומת זאת, חקירה במסגרת הליך של ביקורת חקירתית (להלן: "חקירה פרטית") לא מוסדרת בחוק ומבוססת לרוב מכוח יחסי עבודה ונהלים פנימיים בחברה. למעשה, המבקר החקירתי מקבל סמכות מן המעסיק, ומבצע את החקירה הפרטית בכובע של נציג המעסיק. העובד אשר נחקר יכול לסרב לשתף פעולה, אולם לרוב הוא חושש שצעד זה יגרום לפיטוריו. לאור האמור, נשאלת השאלה – האם במסגרת חקירה פרטית של חשוד במעילה, קיימות לו זכויות הדומות לזכויות של נחקר במשטרה. התשובה לכך הינה חד-משמעית. לנחקר בחקירה פרטית קיימות כל הזכויות של נחקר בסמכות, אשר נגזרות ממספר חוקים, שבהם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוק הגנת הפרטיות, חוק האזנות סתר ועוד. חשוב לזכור שלמרות שלמבקר החקירתי אין סמכות חוקית לערוך חקירות ולגבות עדויות, הרי שדברים שייאמרו במסגרת הליך חקירה כזה יכולים לשמש כנגד הנחקר במסגרת הליכים פליליים ואזרחיים. על הנחקר לזכור כי ייתכן שהוא מוקלט, ובכל מקרה, המתשאל יכול להידרש למסור עדות על תוכן התשאול שנערך. עם זאת, יש לציין כי לאור העובדה שהתשאול אינו מבוצע על ידי גורם שהוסמך על ידי כך, הרי שמרווח התמרון של הנחקר רחב יותר ומצבו טוב יותר.
להלן פירוט זכויות הנחקר.
זכות יסוד שלא לומר דבר, ולא להשיב לאף שאלה. הזכות הזו נתונה לחשוד בחקירה, ולנאשם בבית המשפט. גם לנחקר בחקירה פרטית קיימת, כמובן, זכות כזו, וזאת לאור העובדה שהחקירה לא נעשית מכוח סמכות כלשהי. קיים ויכוח מתמיד על הצידוק להענקת זכות השתיקה לחשוד. קיימות גם דעות רבות באשר לרציונלים שעומדים בבסיס הענקת זכות זו. בסופו של דבר, החוק והפסיקה מכירים בקיומה של הזכות ורוב הכותבים מצביעים על שלושה רציונלים שעומדים בבסיסה: האחד – חוסר רצון לשים אדם במקום המוסרי שבו הוא מפליל את עצמו; השני – הזכות שיש לאדם לא לשתף פעולה עם חקירה של רשויות החוק נגדו, ולהטיל הכול לפתחם; והשלישי – מניעת לחץ בלתי הוגן שיוביל להודאת שווא ולשימוש באמצעי חקירה פסולים.
על מנת להגן על האינטרסים של הנאשם ולאפשר לו לא למסור את גרסתו, צריך היה לאפשר לו לשתוק גם בהליכים אחרים, אשר עשויים להתנהל במקביל להליך הפלילי. בפועל, הפסיקה קבעה אחרת. ראשית, אם הנאשם מוזמן להעיד בהליך אחר, שאיננו משפטו שלו, הוא אינו רשאי לשמור על זכות השתיקה (בג"צ 6309/95 חכמי נ' שופטת ביהמ"ש השלום, פ"ד נא(3) 750, 754). הזכות היחידה העומדת לו היא החיסיון מפני הפללה עצמית לפי סעיף 47 לפקודת הראיות, וגם אז – לפי סעיף 47, בית המשפט רשאי לחייב אותו להשיב, בתנאי שדבריו לא ישמשו אחר כך נגדו – אם כי הם יכולים להגיע לידיעת התביעה או כל גורם אחר ולשמש קצה חוט נגדו. שנית, אם במקביל להליך הפלילי מתנהל הליך אזרחי, שעולים בו אותם עניינים, הנאשם יכול לבקש לעכב את ההליכים האזרחיים, ולפי הפסיקה הדבר נתון לשיקול דעת בית המשפט, שלא תמיד ייעתר לבקשה. אם ההליכים לא עוכבו, הנאשם מחויב להשיב על שאלות בהליך האזרחי (כולל בשאלונים וכיו"ב) (רע"א 5381/91 חוגלה נ' אריאל, פ"ד מו(3) 381), כאשר הזכות היחידה העומדת לו היא הזכות להימנע מהפללה עצמית, ושוב – בכפוף לשיקול דעת בית המשפט.
עיגון חקיקתי: בכל מה שנוגע לזכות השתיקה, למרות שהיא נחשבת זכות יסודית, ולמרות הדיון הרב, יחסית, בה ובתכליות שלה, העיגון החקיקתי שלה דל יחסית. לפי פסיקת העליון, זכות השתיקה הינה למעשה ביטוי מובהק, על דרך ההרחבה, של החיסיון מפני הפללה עצמית (רע"א 5381/91 חוגלה נ' אריאל, פ"ד מו(3) 378, 381,).
זכותו של נאשם לשתוק בבית המשפט אכן מעוגנת מפורשות בחוק. סעיף 161 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 קובע מפורשות את זכותו של נאשם לבחור בין מתן עדות במסגרת פרשת ההגנה לבין הימנעות ממתן עדות כאמור.
לעומת זאת, זכותו של חשוד לשתוק בחקירה במשטרה אינה מעוגנת בחקיקה הישראלית (למעט בחקירה צבאית – סעיף 267 לחוק השיפוט הצבאי קובע את נוסח האזהרה בחקירה, לרבות "אין אתה חייב לומר דבר אם אין רצונך בכך, ואולם כל מה שתאמר יירשם ויכול לשמש ראיה במשפטך").
לעיתים רבות נוטים לבלבל בין זכות השתיקה לבין הזכות לאי-הפללה עצמית. הזכות לאי-הפללה עצמית הינה הזכות שלא להשיב לאותן שאלות שהתשובה עליהן מפלילה את המשיב. כלומר, בעיקרון יש חובה לענות, למעט לשאלות מסוימות. הזכות הזו נתונה לעד בחקירה משטרתית (שאינו חשוד) ולכל עד (שאינו נאשם) בהליך בבית משפט – בין אם מדובר בהליך אזרחי ובין אם בהליך פלילי.
העיגון החקיקתי לכך מצוי בסעיפים 47 ו-52 לפקודת הראיות:
"47. (א) אין אדם חייב למסור ראיה אם יש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה.
(ב) ביקש אדם להימנע ממסירת ראיה מחמת שהיא עשויה להפלילו כאמור בסעיף קטן (א), ובית המשפט דחה את הבקשה והראיה נמסרה, לא תוגש הראיה נגד אותו אדם במשפט שבו הוא מואשם בשל העבירה שהעובדה המתגלית מן הראיה היא יסוד מיסודותיה, אלא אם הסכים לכך.
(ג) נאשם שבחר להעיד במשפטו כעד הסנגוריה, לא יחול עליו סעיף זה לגבי העבירה שהוא מואשם בה באותו משפט."
"תחולה
הזכות להיוועץ בעורך דין אינה זכות חוקית. עם זאת, היא מהווה חלק מכל הליך תקין ונאות המבוצע והינה חלק מזכות השתיקה שנקבעה בבית המשפט העליון, בע"פ 5121/98 טוראי (במיל') רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי ואחרים, להלן: "הלכת יששכרוב". זכות ההיוועצות בעורך דין הינה לעיתים רבות תנאי למימוש זכות השתיקה והחיסיון מפני הפללה עצמית. לאור האמור, לכל נחקר יש זכות להיוועץ בעורך דין לפני תשאול או במהלכו. הנחקר זכאי לבקש, כי עורך דין מטעמו יהיה נוכח בחקירה. בשונה מחקירה משטרתית, הרי שבחקירה פרטית רשאי עורך הדין להפסיק את תהליך התשאול, ואף להשתתף בו בצורה פעילה.
בדומה לחקירה משטרתית, זכאי הנחקר להבין במה הוא נחשד ומהי מהות העבירה. בנוסף, זכאי הנחקר לכך שיזהירו אותו כי אינו חייב לומר דבר, אך עם זאת, כל מה שיאמר עלול לשמש כנגדו.
מספר חוקים באו להגן על כבוד האדם, והחשוב שבהם הוא חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הליך חקירה הינו אירוע לא נעים אשר מציב את הנחקר בסיטואציה לא נוחה. במסגרת החקירה זכאי הנחקר לכך שלא יפגעו בו בצורה פיזית או נפשית, כגון: על ידי מניעת זכויות בסיסיות – אוכל, שתייה, הפסקה למנוחה או עישון, יציאה לשירותים, כליאה, מניעת קשר עם בני משפחה וכד', אמירות פוגעות על רקע דת, גזע או מין, וכן שלא יאיימו עליו במידה שלא ישתף פעולה. לעניין זה חשוב לציין כי איום לפנות למשטרה נכנס לגדר סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין.
הנחקר זכאי לכך שפרטיותו לא תיפגע במסגרת ההליך, למשל על ידי חיפוש בבגדיו, בתיקו הפרטי או במגירות נעולות, עיון במכתבים או בדואר אלקטרוני פרטי, האזנה לשיחות טלפון או מעקב אחריו במקומות שאינם נחלת הכלל וכד'. בנוסף, קיימת חובה שלא לפגוע בפרטיות של הנחקר במסגרת איסוף מידע עליו, אשר אינו קשור למעשה הנחקר. לעיתים, במהלך חקירה מנסים "לשבור" את הנחקר על ידי שימוש במידע אישי אשר אינו קשור לעבירה כלל. מעשים כאלו אסורים בחקירה משטרתית ועל אחת כמה וכמה בחקירה פרטית אשר חושפת את מבצעה לתביעות אישיות ללא כל הגנה של החוק. לעניין עיון בדואר אלקטרוני, במסגרת ערעור משותף בפסקי הדין ע"ע 90/08 טלי איסקוב ענבר נ' מדינת ישראל – הממונה על חוק עבודת נשים ואח' וע"ע 312/08 אפיקי מים אגודה חקלאית שיתופית לאספקת מים בבקעת בית שאן בע"מ ואח' נ' רן פישר, דינים ארצי לעבודה 2011 (20) 341, נקבעו עקרונות מנחים בנוגע לשימוש של העובד בתכתובות האימייל במקום העבודה, ובנוגע למעקב ולחדירה של המעסיק לתכתובות האימייל של העובד. ככלל, נקבע בפסק הדין כי במידה שמעסיק רוצה לעיין במייל של עובד אשר משמש אותו בעבודה (תיבת דואר מקצועית) ולעשות שימוש בחומר שיימצא בה, במקרה של חשד למעילה, על המעסיק לקבוע מראש את המדיניות הנהוגה במקום העבודה בכל הנוגע לניהול תיבות דואר במרחב הממוחשב בעבודה, ולהביאה לידיעת העובדים באופן מוסמך וברור, לרבות כללי האסור והמותר שקבע. כמו כן, עליו לתת למדיניות זו ביטוי מפורש ומפורט בחוזה העבודה האישי של העובד ובנהלים מפורטים במקום העבודה.
במקרים בהם מעסיק מבקש לערוך איתור, זיהוי ומעקב, עליו להודיע לעובדים מראש על פעולה צפויה זו, בחומרי המחשב או על חומרים אשר יכולים להיות מנוטרים (עיקרון של שקיפות ואמון בין העובד למעביד). מומלץ כי המעסיק יעשה שימוש כאמור רק במקרים חריגים.
בהתקיים נסיבות של חשד למעילה, למעסיק שמורה הזכות לבצע איתור, זיהוי ומעקב אחר תכתובות אלקטרוניות ונתוני תקשורת של עובד. החדירה לתיבת המייל של העובד הינה מותרת רק לאחר שמוצו כל האפשרויות האחרות אשר עומדות בפני המעסיק. לעניין זה, בכל מקרה יבחן בית הדין בדיעבד את המידתיות של הצעד שנקט המעסיק לבירור החשד כלפי העובד מחד והפגיעה בפרטיותו מאידך.
לסיכום, נשאלת השאלה, האם במהלך תשאול שנערך על ידי מבקר חקירתי, יש להזהיר את הנחקר. ברור לכול כי הזהרה מאי-הפללה עצמית או הזכות להיוועץ בעורך דין יביאו למצב של חוסר שיתוף פעולה ומניעה של קבלת הודאה. לאור האמור, נזכיר, כי יש לבדוק את מטרת התשאול ולהבהיר עד כמה חשובה ההודאה ונפקותה. אם הארגון מעוניין לחקור את נסיבות המקרה, לכמת את הנזק או לבקש צו עיקול במעמד צד אחד, הרי שמוטב שלא להזהיר את הנחקר ולקבל את ההודאה גם במחיר שבית המשפט יקבע בשלב מאוחר יותר שיש פגמים בהודאה, ואין לקבלה במסגרת הליך פלילי. בכל מקרה, חשוב לציין כי ההחלטה אם לקבל הודאה ניתנת לבית המשפט שבוחן את מכלול הראיות בנושא. בישראל לא קיימת הלכת "פירות העץ המורעל". לאור האמור, גם אם נוצר יתרון לא הוגן כלפי הנחקר, כתוצאה מאי-מתן הזכויות שמגיעות לו, הרי ששיקול הדעת אם לקבל הודאה בנסיבות העניין נתון לבית המשפט.
לעניין זכויות הנחקר וקבלת הודאה – יש לציין את פרשת תאונת הרכבת שהתרחשה בשנת 2005, בה נהרגו מספר אנשים (ראו רע"פ 851/09 שמש ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). במסגרת חקירת אותו מקרה נגבו עדויות על ידי אנשי רכבת ישראל. במסגרת החקירה הפלילית פנתה המשטרה לבית המשפט לתעבורה וביקשה צו לפי סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], שיורה להנהלת הרכבת להעביר את ההודעות שגבתה במסגרת החקירה הפנימית למשטרה. הנהלת הרכבת טענה כי אינה מוכנה למסור את ההודעות, שכן העובדים לא היו מודעים לכך שהם עלולים להפליל את עצמם, וכן מאחר שהיה להם יסוד סביר להניח כי מדובר בהליך פנימי שתוצאותיו לא יועברו לגורם חיצוני. בדיון בבית המשפט העליון טענה המדינה כי "אין בהעברת הודעותיהם של העובדים למשטרה כדי להפר זכות כלשהי העומדת לעובדים על פי דין, שכן גם אם העובדים לא הוזהרו לפני מסירת הודעותיהם לוועדות החקירה הפנימיות באשר לזכותם שלא להפליל את עצמם ובאשר לזכותם להתייעץ עם עורך דין, הרי שאין לכך כל נפקות וזאת, בין השאר משום: ש"החיסיון מפני הפלילה עצמית לפי סעיף 2 (2) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות), הזכות להיוועץ בעורך דין לפי סעיף 34 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, כמו גם החובה להסביר לחשוד אודות זכויות אלה לפי סעיף 33 לחוק המעצרים, חלים רק משעה שחשוד נחקר על ידי רשות חקירה מוסמכת ומכאן שהזכויות האלה אינן עומדות לחשוד כאשר הוא נחקר על ידי ועדת חקירה פנימית".
השופט דנציגר, שכתב את דעת הרוב, דחה עמדה זו כאשר הוא נשען על מודל הפסלות הפסיקתית שבהלכת יששכרוב: "כזכור, הדגש במודל הפסלות הפסיקתית היא לאו דווקא על קיומה של זכות חוקית פוזיטיבית שהופרה, ולכן השאלה אינה אם לעובדי הרכבת עמדה זכות שבדין לחיסיון בעת שמסרו את הודעותיהם, אלא האם מסירת ההודעות למשטרה היא הוגנת בהתחשב בנסיבות בהן נגבו ההודעות".
השופט דנציגר פסק כי נפגעה זכותם של העובדים להליך הוגן משעה שהם מסרו את ההודעות שלהם, ולא הוזהרו כי דבריהם עלולים להביא להעמדתם לדין ולשמש כנגדם במשפטם, והם לא היו מיוצגים על ידי עורך דין ולא הועמדו על זכותם להיוועץ בעורך דין. בנסיבות אלה, העברת ההודעות למשטרה היא בלתי הוגנת משום שיש בה כדי לפגוע בציפייתם הסבירה לסודיות ולחיסיון בנוגע להודעותיהם, באופן שעלול לחשוף אותם להעמדה לדין פלילי. מסירת ההודעות למשטרה נוגדת את חוש הצדק וההגינות הבסיסית, משום שיהיה בכך ניצול בלתי הוגן של תחושת הביטחון שנסכה הרכבת בעובדיה, שבעטיה הם מסרו את הודעותיהם. כמו כן, לא ניתן לומר שההודעות מהוות ראיות חיוניות. לעומת זאת, העברת ההודעות למשטרה עלולה ליצור "אפקט מצנן" שיפגע בשיתוף הפעולה העתידי של עובדי הרכבת עם ועדות חקירה פנימיות, ובכך ייגרם נזק ממשי לאינטרס הציבורי. לפיכך, ובהתבסס על דוקטרינת הפסלות הפסיקתית שבהלכת יששכרוב, יש לבטל את הצו המורה לרכבת למסור את ההודעות. יש לציין כי לאור חשיבות הקביעות שנידונו בתיק זה, תלוי ועומד דיון נוסף בבית המשפט העליון.
במסגרת תשאול חשודים מנסה החוקר להגיע למסקנה – האם האדם שיושב מולו דובר אמת או לא. במצבים בהם חשוד מוסר גרסה שאינה תואמת מידע אשר מצוי בידי החוקר, או כאשר מתגלות סתירות פנימיות בגרסה של הנחקר, הרי שקל לקבוע כי החשוד או העד מוסרים גרסה שקרית. מן העבר השני, קיימים מצבים בהם החשוד מוכן להיבדק על ידי פוליגרף לצורך חיזוק הגרסה שמסר. עם זאת, קיימים מצבים בהם אין באפשרות החוקר להכריע לגבי אמיתות הגרסה על בסיס הפרמטרים שפורטו לעיל, ועליו להגיע למסקנה בדרכים אחרות.
הניסיון בתשאול חשודים, שנצבר אצל גורמים העוסקים בחקירה, הביא לגיבוש סימנים הקשורים הן לצד המילולי של דברי המתושאל והן לצד הבלתי מילולי (שפת גוף). היכולת לזהות סימנים אלו במסגרת התשאול יכולה לסייע לחוקר להחליט – האם האדם שיושב מולו דובר אמת או לא. חשוב לציין כי המסקנה לגבי אמיתות הגרסה מבוססת על ניסיון רב שנצבר במסגרת חקירות. כמו כן, לקביעה כי אדם דובר שקר אין כל משקל משפטי, והיא נועדה לסייע לחוקר בקביעת כיווני חקירה בלבד. יש לציין כי זיהוי סימן אחד אינו מספיק, ויש לבחון את מכלול הסימנים ביחס להתנהגות הנחקר בשלב הראשוני של ההיכרות עימו, כפי שפורט בסעיפים הקודמים.
במסגרת הניתוח חולקו הסימנים השונים לשלוש קבוצות עיקריות:
משיכת זמן – מסירת מידע שקרי מצריכה אלתור רב, המצאת פרטים תוך כדי שיחה, וכן בחינה של הגיוניות הגרסה והתאמתה לממצאים ולפרטים שנמסרו בשלב מוקדם יותר של התשאול. מסירת גרסה שקרית מחייבת משיכת זמן, כדי לאפשר את הפעולות שפורטו לעיל. הדרכים הנפוצות להרוויח זמן הן: חזרה על שאלות החוקר, להרבות בשאלות כלליות כגון: "סליחה, לא שמעתי", "מה אמרת?" או "למה אתה מתכוון?" בנוסף, בכדי להרוויח זמן, נוטה המתושאל לענות באיטיות, להשתעל ולכחכח בגרונו.
חנופה – אחת הטכניקות של מתושאלים שאינם דוברי אמת, המבקשים ליצור אמפתיה אצל החוקר, הינה חנופה וניסיון להתיידד. הניסיון להתחבב על החוקר נעשה תוך שימוש בתארים רמים כגון: אדוני או כבודו, בשימוש בכללי נימוס מוגזמים וכן בתארי ידידות כמו "אחי", "ידידי" וכד'.
שכנוע – אדם הדובר אמת מוסר את גרסתו מבלי לעשות מאמץ לשכנע את החוקר בנכונות דבריו. דובר שקר, לעומת זאת, חושש כי גרסתו השקרית תידחה, ולפיכך הוא נוטה לשכנע את המתשאל באמיתות דבריו. דוברי שקר מרבים בשימוש בביטויים כגון: "אני נשבע לך", "אני אומר לך רק את האמת", "בכל היקר לי", "תאמין לי" וכד'.
מאפיינים קוליים – אמירת שקר מתבטאת במתח, אשר גורם לעיתים לשיעול, כחכוח וגמגום, וכן לשינויים בקצב הדיבור ובעוצמת הקול.
תשובה על ידי שאלה – אחת הדרכים המקובלות להתחמק ממתן תשובה היא להשיב בשאלה, למשל: "למה שאעשה דבר כזה?", "אני נראה לך אדם שהיה עושה דבר כזה?" כאשר המשיב דובר אמת, סביר להניח שישיב לשאלות באופן ישיר.
התייחסות להאשמות – דובר אמת המואשם בדבר שלא עשה, יגיב בדרך כלל בכעס וברוגז, אולם ימסור גרסה עקבית, שוטפת וספונטנית. לעומת זאת, דובר שקר יכחיש את הדברים בקור רוח, תוך דקלום הגרסה שהוכנה לפני החקירה. התנהגותו תהיה, למראית עין, אדישה ולא לחוצה. במקרים רבים יעדיף הנחקר לא להתעמת עם החוקר אלא להציג את דעתו לגבי האחראי לביצוע העבירה, גם אם לא התבקש.
הפסקת הריאיון – דובר שקר אינו מעוניין להיכשל בגרסאות סותרות או במסירת מידע שעלול להפליל אותו. לצורך כך הוא ינסה לקצר את החקירה ולסיימה מהר ככל האפשר, ולכן הוא ישתמש במגוון תירוצים, כגון: יש לי התחייבויות אחרות, קבעתי פגישה חשובה, ועוד.
להלן ריכוז נקודות הקשורות למרכיבי התקשורת המילולית:
| דובר שקר | דובר אמת |
| מדקלם | שוטף וספונטני |
| משהה תשובה | משיב במהירות |
| נמנע מחיכוך | מתרגז |
| רגוע ואדיש למראית עין | חושש ומודאג |
| נשאר עצבני | עצבני ונרגע בהמשך |
| סוטה מהנושא | לא סוטה מהנושא |
| אינו עקבי | עקבי בגרסה |
| מתנצל | בוטה |
| מתחמק ובלתי ישיר | ישיר וספונטני |
| מנסה להיות הגיוני | לא מנסה להיות הגיוני |
| שפה מהוקצעת | שפה לא מהוקצעת |
בנוסף לסימנים המילוליים, ניתן לזהות אצל דוברי שקר גם סימנים פיזיולוגיים שונים וכן שינויים בשפת הגוף, אשר מצביעים על מתח ועצבנות של המתושאל, בעיקר בשאלות עליהן הוא לא עונה אמת.
להלן ניתוח הסימנים לפי חלקי הגוף השונים:
ראש – במצבים של מתח, ניתן לזהות סימנים פיזיולוגיים שונים כגון: הזעה, הסמקה, החוורה, וכן דופק ברקות. סימנים אלו מופיעים גם אצל דוברי אמת, ויש לזהות באילו מצבים ולאחר הצגת אילו שאלות מתרחש השינוי.
עיניים – העיניים הן המפתח לנפש. סימן ידוע לאי-אמירת אמת הוא הימנעות מיצירת קשר עין ישיר עם החוקר בעת תשובה על שאלות שהינן בעייתיות למתושאל. סימן זה נפוץ מאוד אצל ילדים ומופיע גם כתגובה לא רצונית או לא מודעת. בנוסף, ניתן לזהות סימנים של מצמוץ מוגזם וכיסוי העיניים תוך כדי התשאול.
פה – גם בפה ניתן לזהות סימנים של לחץ, כגון: סגירה חזקה של הפה, נשיכת שפתיים, יובש בשפתיים אשר מביא לליקוקן, בליעת רוק מוגברת, תנועה מוגברת של הגרוגרת, לעיסת חפצים ועוד.
ידיים – אחת הדרכים להורדת מתח הינה באמצעות משחק מרובה בידיים. אצל דוברי שקר ניתן לזהות נגיעות מרובות של הידיים בשיער, בפה, בציפורניים, באף או באוזניים. כמו כן ניתן לראות גירוד של חלקים שונים בגוף, וכן משחק בחפצים המונחים על השולחן כגון אטבים, כוס שתייה, עטים וכד'. אחת הטכניקות הנהוגות בחדרי החקירות היא להציב לפני החשוד "מלכודת" בדמות חפצים שונים, כגון אטב שולחן או עט, ולבדוק באילו שאלות הוא משחק בחפצים אלה. אלמנט נוסף הקשור לידיים הינו המנח שלהם. הנחת הידיים על השולחן משדרת אמינות וביטחון. לעומת זאת, הסתרת הידיים מתחת לשולחן או הנחתם במשולב על החזה משדרת סגירות.
רגליים – סימן מובהק לחוסר נוחות של נחקר הינו סיכול רגליים בעקבות שאלות בעייתיות. רגליים המונחות על הרצפה מאותתות ש"אין לי מה להסתיר ואיני חושש". לעומת זאת, ישיבה בשיכול רגליים מלמדת על הסתגרות והתבצרות הנובעות מחוסר נוחות. כמו כן, שינוי תדיר של מצב הרגליים מצביע על חוסר נוחות.
גוף – לתנוחות הגוף ולשינויים בתנוחות הגוף יש משמעות רבה בניתוח התנהגות הנחקר. נחקר שאינו דובר אמת ייטה לשבת בזווית לחוקר ולא מולו. לשינוי תדיר של תנוחות הישיבה במהלך התשאול, כמו גם חוסר נוחות ועצבנות בישיבה, מלמדים על מתח וחרדה של הנחקר.
במסגרת התקשורת המילולית נוהגים מרבית בני האדם לבצע גם תנועות גוף שונות אשר מדגימות את תוכן הדברים. כך לדוגמה, אדם שמנסה להיזכר במשהו ייטה לגעת בראש ולעצום עיניים, ברגע שייזכר – יעשה תנועה עם היד; אדם שמדבר על פריט מסוים ייטה להדגים את גודל הפריט וכד'. במרבית המקרים, התנהגות כזו אינה מודעת ונעשית ללא כל הכנה מוקדמת. אחד האלמנטים לאבחון של אמיתות גרסה הינה בדיקה של ההתאמה בין תוכן הדברים לתנועות הגוף. חוסר תיאום בין התוכן לבין התנועה, כגון דיבור על עלייה כאשר התנועה היא של ירידה, מצביע על אי-אמירת אמת. לעומת זאת, תנועות גוף עקביות ורגילות, המחזקות את תוכן הדברים, מוסיפות אמינות לדברי הנחקר.
אל תתשאל חשוד בסביבתו הטבעית – חקירה היא מאבק כוחות בין החוקר לנחקר. תשאול חשוד בסביבתו הטבעית מעניק לו יתרון פסיכולוגי ומאפשר לו, במקרים רבים, לפגוע במהלך התשאול. שאלה תמימה בנוסח "מה תשתה?", למשל, עוצרת את התשאול ומבהירה מי בעל הבית. חקירה בסביבתו הטבעית של החשוד מעניקה לו ביטחון עצמי שעלול לפגום באפקטיביות של התשאול. לא פעם נאלצת המשטרה לחקור שרים או חברי כנסת במשרדם, וגורמים במשטרה טוענים כי הדבר פוגע בחקירה.
אל תתשאל יותר מאדם אחד בו-זמנית – אחת ממטרות החקירה היא אימות גרסאות שמסרו אנשים שונים. במקרים רבים מציגים בפני הנחקר מידע אשר אנשים אחרים מסרו או שהחוקר טוען כי מסרו, לצורך קבלת גרסתו. תשאול כמה אנשים במקביל אינו מאפשר לאמת את הגרסאות. בנוסף, אנשים נוטים לעזור איש לרעהו בשאלות קשות או מפלילות. נציין, כי קשה יותר לשלוט בחקירה המתנהלת מול שני נחקרים מאשר בחקירה המתנהלת מול נחקר אחד.
התאם את המתשאל לנחקר – לכל חוקר ולכל נחקר יש מאפיינים המייחדים אותו, כגון: גיל, מין, מוצא, השכלה, שפה וכד'. מחקרים מלמדים, כי הקשר הטוב ביותר נוצר בין שני אנשים בעלי אותם מאפיינים. לאור העובדה כי בחקירה יש גם גורם פסיכולוגי של מתן הודאה, הנחקר יתקשה למסור הודאה זו למי שיוצר אצלו התנגדות. לדוגמה, נחקר שוביניסט לא ימסור הודאה לחוקרת, קצין בצבא יתקשה למסור הודאה לחוקר שנמוך ממנו בדרגה וכד'.
אל תמסור פרטים הידועים רק למתושאל – אחד מיסודות התשאול הוא שימוש בפח"מ (פרט חקירה מוכמן). פרטים אלה ידועים רק למי שביצע את העבירה. בעת התשאול מנסה החוקר להוביל את הנחקר לכך שימסור פרטים אלה ויפליל את עצמו. פח"מ במקרה של הונאה כולל, בין השאר, מידע על שיטת ביצוע העבירה והנזק שנגרם כתוצאה מהעבירה. מסירת מידע זה על ידי החוקר היא טעות שיש להימנע ממנה.
אל תשאל את שאלות המפתח בהתחלה – מבנה חקירה נכון מבוסס על הצגת שאלות רקע כלליות בתחילת החקירה. שאלות אלה, המוגדרות בשפה המקצועיות כ"כיול", מסייעות להוריד את המתח שבו שרוי הנחקר, ומאפשרות להכיר את דפוסי התנהגותו הטבעית בשאלות שבהן הוא דובר אמת. זיהוי שינויים בדפוסי ההתנהגות של הנחקר יכול לסייע באיתור
אי-אמירת אמת, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך.
אל תפריע למתושאל – במסגרת התשאול חשוב שלא להפריע למתושאל למסור את גרסתו בצורה מלאה ומדויקת. חשוב שלא לעצור את שטף הדיבור של המתושאל, שכן הדבר עלול לפגוע בקו המחשבה שלו.
אל תכתוב בזמן מסירת עדות – מומלץ שלא לכתוב במהלך קבלת עדות, שכן הכתיבה הופכת את מסירת המידע לדבר רשמי יותר ועלולה להרתיע את המתושאלים מלמסור מידע.
אל תציג שאלות המצביעות על חוסר ידע מצדך – הנחקר מעבד את השאלות המוצגות בפניו ומעריך באמצעותן את רמת החוקר. שאלות המצביעות על חוסר הבנה של השואל משפרות את ביטחונו העצמי של הנחקר. לעיתים נהוג להשתמש בטכניקה של "החוקר הטיפש" כדי לשבור את הנחקר. בטכניקה זו מראים לנחקר כי החוקר אינו מבין את החומר המדובר ומבקשים הסברים חוזרים לתשובות, או שואלים שאלות המצביעות על חוסר ידע. הזלזול והביטחון העצמי המופרז של החשוד גורמים לו במקרים רבים להיות פחות זהיר בדבריו. בשלב מסוים, כשמתברר לנחקר כי מדובר ב"תרגיל", הוא מאבד את שיווי משקלו.
אל תתשאל בחדר שבו מצויים פריטים העלולים להסיט את תשומת ליבו של הנחקר – חדר חקירות סטנדרטי כולל רק פריטים בסיסיים, כגון כיסאות ושולחן. הסיבה לכך נעוצה ברצון לקבל את מלוא תשומת ליבו של הנחקר. ריבוי פריטים, למשל תמונות או חפצי נוי, עלול להסיח את דעתו של הנחקר.
אל תציג עמדה מנוגדת לדעת הנחקר – במקרים רבים נוהגים נחקרים להצדיק את מעשיהם, ואף לחפש אמפתיה אצל החוקר. חוקר טוב נוהג להפחית מחומרת המעשה ולגלות הבנה למניעים של הנחקר. הצגת עמדה המנוגדת לדעת הנחקר, למשל הצהרה לפיה "עברייני צווארון לבן צריכים להיענש בחומרה", מקטינה את הסבירות לקבל הודאה מהנחקר.
אל תציג לנחקר מידע העלול להתגלות כשקרי – בסיס חשוב להצלחת כל תשאול הוא יצירת יחסי אמון עם הנחקר. מסירת מידע המתברר כשקרי פוגעת במידת ההערכה שחש הנחקר כלפי החוקר. חוקר מיומן אוסף מידע רב ככל האפשר על הנחקר ועל האירוע הנבדק כדי שהנחקר יניח כי החוקר כבר יודע הכול, ולפיכך מוטב לו לשתף עימו פעולה. בנוסף, נחקר יימנע לרוב מביצוע הסדרים שונים בתמורה להודאתו, אם ייווצר אצלו הרושם כי החוקר אינו אמין ועלול להימנע מכיבוד הסכמים.
אל תציב לנחקר אולטימטום שאין בכוונתך לקיימו – הצבת אולטימטום נועדה להכניס את הנחקר ללחץ תוך קביעת מסגרת זמן מוגדרת. ואולם במקרים שבהם האולטימטום פוקע והנחקר אינו נשבר, נוצר יתרון פסיכולוגי ברור לטובת הנחקר, המקשה על המשך החקירה. כאשר מעוניינים ללחוץ על הנחקר, מומלץ להציב אולטימטום מרומז בלבד, למשל: "בינתיים לא פנינו לרשויות המס".
אל תתנצל, אל תתחנף ואל תתנשא – מתושאלים נוטים לשתף פעולה עם חוקרים שכלפיהם יש להם הערכה גבוהה. התנצלויות מרובות, חנופה או התנשאות, גורמות למרבית המתושאלים לחוש חוסר הערכה כלפי החוקר.
#רואה חשבון חוקר#מבקר חקירתי#חקירות מעילות#חקירת הונאות#חשבונאות חקירתית#המדריך השלם לביקורת חקירתית#ביקורת פנימית#ניהול סיכונים#בקרת עורכי דין#מניעת מעילות#חקירה כלכלית#סקר חשיפה להונאות#הברחת נכסים#איתור מעילות והונאות#סקר מעילות