בארגון מסוים התגלתה מעילה. מניתוח שנערך עלה כי כספי הארגון הועברו לחשבון הבנק של אחד העובדים. למרות שעל פניו נראה שלפנינו מקרה פשוט וברור של מעילה, הרי שלצורך הרשעה של אותו עובד במעילה, יש להוכיח מספר אלמנטים כנדרש במשפט הפלילי. רק לאחר שנוכיח כי כל המבחנים התקיימו, ניתן יהיה להרשיע אדם בעבירה של גנבה.
את היסודות אשר נדרשים לצורך הרשעת עובד ניתן ללמוד מתוך המשפט הפלילי בכלל ומחוק העונשין התשל"ז-1977 בפרט. המשפט הפלילי מגדיר את המותר והאסור וקובע שורה של פעולות אשר הינן אסורות. לא ניתן להרשיע בפעולה כלשהי אדם אלמלא נרשם בפירוש בחוק כי היא אסורה. לאור האמור, המבצע פעולה אסורה לפי חוק העונשין יהיה חשוד בביצוע עבירה פלילית, ובמידה שיורשע – ייגזר עליו העונש שנקבע בחוק. בכל מקרה, עיקרון יסוד הוא כי אדם הינו בחזקת חף מפשע עד שהתביעה הרימה את נטל ההוכחה ובית המשפט הרשיע אותו על בסיס ראיות שהן מעבר לכל ספק סביר, וזאת בניגוד למשפט האזרחי בו נדרש רק לעבור את מאזן ההסתברויות.
המשפט הפלילי מתייחס לשני יסודות בסיס, כמפורט להלן:
א. היסוד העובדתי (Actus Reus) – אין עבירה ללא מעשה
"Nullum Crimen Sine Actu". יסוד אובייקטיבי זה קובע כי לא ניתן להרשיע אדם בשל כוונה בלבד או עקב רצון לבצע פשע (למעט בעבירות הקשורות לביטחון המדינה), אלא אם קיים יסוד פיזי של התנהגות פלילית, קרי "מעשה". קיימים שלושה רכיבים ליסוד העובדתי: רכיב המעשה – פעולה אקטיבית של אדם לרבות מחדל שהינו מצב של הימנעות מעשייה שהיא חובה לפי כל דין (ראו סעיף 18 לחוק העונשין); הרכיב הנסיבתי – המבטא את הנסיבות הרלוונטיות הדרושות להפיכת המעשה לאסור; הרכיב התוצאתי – התוצאה הנגרמת מהמעשה האסור.
ב. היסוד הנפשי (Mens Rea) – היסוד השני הנדרש לצורך הרשעת אדם בפלילים הינו היסוד הנפשי. יסוד זה מבטא את המצב הנפשי הסובייקטיבי של העבריין כלפי המעשה, קרי היסוד העובדתי. כך לדוגמה, בעבירה של מעילה נדרשת "מחשבה פלילית" – מודעות לטיב פעולת הגנבה, לקיום הנסיבות הרלוונטיות ולאפשרות לגרימה לתוצאות המעשה הנמנים עם פרטי העבירה. מחשבה פלילית יכולה להיות מסוג "מודעות", "כוונה", "פזיזות" או "קלות דעת". יש לציין כי גם רשלנות יכולה להוות יסוד נפשי (ראו סעיפים 19 עד 22 לחוק העונשין).
על מנת שתתגבש עבירה פלילית צריכים להתקיים, בו-זמנית, הן היסוד העובדתי של העבירה והן היסוד הנפשי.
מהיסוד הנפשי נגזרים גם שני סוגים של עבירות כמפורט להלן:
בכל מקרה, גם לאחר שמתקיימים כל יסודות העבירה, עדיין נדרשת כשרות פלילית לצורך העמדה לדין. הכשיר לעמוד לדין הוא בגיר (אדם מעל גיל
12), בעל כושר בחירה חופשית. עם מי שאינם כשירים לעמוד בדין ניתן למנות קטינים, חולי נפש אשר בית המשפט קבע כי אינם מבינים את התוצאה של מעשיהם, אנשים תחת היפנוזה, אנשים שמושפעים מכוח עדיף, כגון דחיפה של גורם אחר, איתני טבע או רפלקסים בלתי נשלטים וכד'. לעניין זה ניתן לציין כי לפי סעיף 34ט, התנהגות תחת השפעת אלכוהול או סמים שנלקחו באופן עצמאי על ידי אדם, אינם פוטרים אותו מתוצאות מעשיו.
אם כן, מה הם השערים אותם יש לעבור עד להרשעת אדם בעבירה של גנבה? ראשית, יש לבדוק אם האדם כשיר לעמוד לדין. לאחר מכן ייבחנו היסוד העובדתי והיסוד הנפשי. לקיום היסוד העובדתי עלינו להוכיח כי אכן בוצעה פעולה פיזית של "מעשה", בנסיבות מתאימות, ולבחון את התוצאה שנגרמה בעקבות ביצוע הפעולה. לאחר מכן יש לבחון את היסוד הנפשי של הנאשם.
מאחר שגנבה הינה עבירה התנהגותית, יש להוכיח "מודעות" כלפי "התוצאה". לצורך הבנת המושגים "מעשה", "נסיבות" ו"כוונה", יש לנתח את הסעיף הרלוונטי בחוק העונשין כמפורט להלן:
גניבה – מהי [א/263]
383.(א) אדם גונב דבר אם הוא –
(1) נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע;
(2) בהיותו מחזיק כדין דבר הניתן להיגנב, בפקדון או בבעלות חלקית, הוא שולח יד בו במרמה לשימושו שלו או של אחר שאינו בעל הדבר.
[א/268]
(ב) לענין גניבה לפי סעיף קטן (א) אין נפקא מינה שהנוטל או השולח יד הוא חבר דירקטוריון או נושא משרה בתאגיד שהדבר שייך לו, ובלבד ששאר הנסיבות מצטרפות כדי גניבה.
(ג) לענין גניבה –
(1) "נטילה" – לרבות השגת החזקה –
(א) בתחבולה;
(ב) בהפחדה;
(ג) בטעות הבעל ובידיעת הנוטל שההחזקה הושגה כך;
(ד) במציאה, אם בזמן המציאה מניח המוצא שאפשר באמצעים סבירים לגלות את הבעל;
(2) "נשיאה" – לרבות הסרת דבר ממקומו, ובדבר המחובר – הסרתו לאחר ניתוקו הגמור;
(3) "בעלות" – לרבות בעלות חלקית, החזקה, זכות החזקה או שליטה;
(4) "דבר הניתן להיגנב" – דבר בעל ערך שהוא נכסו של אדם, ובמחובר למקרקעין – לאחר ניתוקו מהם.
התוצאה העולה לכאורה מסעיף 383 היא שלילת קבע של הרכוש הגנוב מבעליו, אבל הסעיף לא מחייב שהתוצאה הזאת תתקיים כדי שהסעיף יחול על הנוטל. כל שצריך הוא, שברגע הנטילה (ההתנהגות) הייתה לעבריין כוונה (יסוד נפשי) לשלול את הנכס שלילת קבע. אין משמעות לשאלה אם הגנב התחרט אחר כך והחזיר את הנכס.
מניתוח החוק עולה כי ה"מעשה" הוא נטילה של דבר בעל ערך שאינו שייך לנאשם תוך מרמה, במקרה זה לקיחת כסף אשר הינו רכושו של אחר. התוצאה לכאורה הינה שלילת קבע מבעלי הנכס. לצורך הוכחת המעשה יש להוכיח עובדתית כי הנאשם אכן לקח פיזית את הכסף. לעניין הוכחת הכוונה, יש לבחון את היסוד הנפשי (Mens Rea) של מבצע הפעולה. האם הנאשם היה מודע, באופן סובייקטיבי, לכך שהוא נוטל ללא רשות כסף, וזאת במטרה לשלול אותו באופן קבוע מבעליו.
חשוב לציין כי מדובר במבחן סובייקטיבי ולא אובייקטיבי של מבצע העבירה. בפסיקה ניתן למצוא מקרים רבים אשר בהם נראה באופן אובייקטיבי כי מדובר בפעולות של גנבה. עם זאת, בית המשפט הסתכל דרך עיניו של הנאשם ובדק כיצד הוא ראה את הפעולה שביצע. לאחר הוכחת היסוד הנפשי הנדרש לביצוע העבירה, יש להוכיח מעל לכל ספק סביר את הטענות כנגד העבריין. לעניין זה לא די במבחן סבירות, קרי 51%, אלא נדרשת רמת הוכחה גבוהה יותר. במידה שהתביעה לא תעמוד בנטל ההוכחה מעל לכל ספק סביר, ולבית המשפט נשאר ספק סביר, הרי שהוא יזכה את הנאשם.
כך לדוגמה, בפרשת המעילה בקיבוץ שפיים, הוגש כתב אישום כנגד יהודה דורון שהיה גזבר הקיבוץ. אין חולק כי כספים הועברו לחשבון נאמנות על שמו, אשר נועד לשמש כקופה ליום סגריר לחברי הקיבוץ. עם זאת, התברר כי הנ"ל החזיק בייפוי כוח לבצע השקעות ופעולות בחשבון הנאמנות הנ"ל לפי ראות עיניו. בנסיבות העניין בחן בית המשפט את הסתכלותו הסובייקטיבית של יהודה דורון לפעולות שביצע בחשבון הנאמנות, ואת השאלה – האם הייתה לו כוונה לשלילת קבע של הכספים שהועברו לניהולו בחשבון הנאמנות. בספטמבר 2013 הורשע דורון בגנבת 16,500,000 ש”ח מכספי הקיבוץ בין השנים 2002-1996 וביום 18.2.2015 נמחק ערעורו על ההרשעה ונגזרו עליו שבע שנות מאסר, אותן הוא מרצה בימים אלה.
מתוך: "המדריך השלם לביקורת חקירתית"-עופר אלקלעי רו"ח וכלכלן משפטן LL.M, LL.B, מבקר פנימי מוסמך(CIA), מהדורת 2021, פרק 3, מעילות – הגדרות ומרכיבים, עמודים 37-40.