כאשר מתגלות מעילות בארגון אם במסגרת חקירת מעילה או חקירת הונאה ואם במסגרת הבקרות הרגילות בארגון, מתעוררות השאלות – האם קיימת חובה לדווח למשטרה ולהגיש תלונה, והאם הגשת תלונה תועיל לארגון. בפועל, במרבית המקרים בארץ לא מוגשת תלונה במשטרה משיקולים שיפורטו בהמשך. היקף המקרים המדווח למשטרה בישראל עומד, לפי ניסיוני בטיפול במעילות, על פחות מ-20%. ממחקרים שנערכו על ידי לשכת בוחני המעילות (Association of Certified Fraud Examiners) עולה כי בעולם, אחוז המקרים המדווח למשטרה עומד על כ-58%. בפרק זה יוצגו ההיבטים החוקיים של הגשת תלונה במשטרה וכן השיקולים בעד ונגד הגשת תלונה.
במסגרת הדיונים על הצורך בהגשת תלונה במשטרה נשמעים לא אחת הטיעונים הבאים: מעילה הינה עבירה מסוג פשע המחייבת הגשת תלונה; מעילה היא עבירה של מרמה וזיוף המחייבת דיווח למשטרה; מעילה הינה עבירה פלילית המחייבת הגשת תלונה; גוף המקבל מימון ציבורי מחויב בהגשת תלונה בכל מקרה של חשד למעילה.
מבחינה חוקית אין בחוק העונשין או בחוק אחר, כל חובה חקוקה להגיש תלונה במשטרת ישראל על מעילה שהתגלתה אם במסגרת חקירת מעילה ואם במסגרת הנורמות המחייבות, למרות שרבים נוטים לחשוב, כי קיימת חובה להגיש תלונה. עיון מעמיק בחוק העונשין מגלה כי סעיפים רבים עוסקים בעבירות על החוק הקשורות לביצוע גנבות, מעילות ופעולות מרמה. עם זאת, לא מצא המחוקק מקום להתערב ולחייב אדם או ישות משפטית אחרת להגיש תלונה על ביצוע מעילה. במקרה בו נגנב מאדם רכוש כלשהו, אין כל חובה להתלונן. בדומה, סבר המחוקק, כי גם לגבי ארגונים – אין מקום לחייב אותם בהגשת תלונה. נושא הגשת התלונה והעברת הטיפול לידי המשטרה הושאר בידי האדם או הארגון הנפגע בהתאם לשיקול דעתם ורצונם.
נשאלת השאלה, מהיכן נובעת הטעות הנפוצה כל כך כי קיימת חובה כאמור. תשובה לכך נעוצה, לדעתי, בבלבול הקשור לסעיף 262 לחוק העונשין, שכותרתו "אי-מניעת פשע". סעיף זה קובע כדלהלן: "מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט בכל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו, דינו – מאסר שנתיים".
מניתוח הסעיף עולה, כי החובה החוקית קיימת רק במקרה של ידיעה על פשע העומד להתרחש ולא על פשע שכבר אירע. חשוב לציין, כי בישראל, רק במקרה אחד בלבד, (מרגלית הר-שפי, בפרשת יגאל עמיר) הורשע אדם לפי סעיף זה. הסיבה לשימוש הנדיר בסעיף זה נובעת מהקושי להוכיח את מרכיב הידיעה של אדם לגבי פשע שעומד להתרחש.
נשאלת השאלה – האם הדין הנ"ל נכון לכל סוגי החברות: פרטיות, ציבוריות, עמותות, אגודות שיתופיות וגופים ציבוריים.
על פי ההיגיון, ניתן להסכים עם ההחלטה שלא לחייב את בעלי המניות לפנות למשטרה בחברה פרטית אשר לציבור אין עניין בה. לעומת זאת, האם ייתכן כי חברה ציבורית לא תדווח על מעילה? כאמור, בחוק העונשין לא קיימת דרישה להגיש תלונה. גם בחוק ניירות ערך ובחוק החברות לא קיימת דרישה כזו. עם זאת, חשוב לציין כי קיימת דרישה למסירת דיווח מיידי לרשות לניירות ערך במקרה שמדובר באירוע מהותי שיש לו השפעה על הדוחות הכספיים, על פעילות החברה או על מצבה הכספי. גילוי מעילה בהיקף מהותי בהחלט דורש דיווח מיידי לבורסה. אך קיים פער גדול בין הפרקטיקה לבין המציאות. למעט מקרים בהם לא ניתן להסתיר את היקף המעילה, נוטים הארגונים שלא לדווח לרשות לניירות ערך. הטענה שמועלית בדרך כלל הינה כי היקף המעילה עדיין לא ברור ויש להמתין לקבלת תוצאות החקירה. לאחר קבלת המידע מתנהלים דיונים להחזר כספי מהמועל או מחברת הביטוח, כך שהחברות טוענות שבפועל היקף המעילה אינו מהותי.
בנוסף, יש לציין כי המפקח על הבנקים והמפקח על הביטוח פרסמו חוזרים המחייבים לדווח להם על כל מעילה בסכום של 20,000 ש"ח ומעלה בחברת ביטוח ו-15,000 ש"ח בבנקים (החוזרים הרלוונטיים מצורפים בנספח ב').
קיימות בעיקר הנחיות לגוף ציבורי לגבי הגנה על חושפי שחיתויות ודיווח על חשדות לאי-סדרים. נושא הדיווח למשטרה לא נכלל בהוראות התקשי"ר או בהוראות אחרות. במצב של חשד למעילה, על העובד לפנות לממונה על הגורם החשוד. אין בכללים המפורטים דבר המחייב את העובד או את הארגון להתלונן במשטרה.
כאמור, אין חובה להגיש תלונה במשטרה. לאור האמור, הפנייה למשטרה תיעשה לרוב במקרה שהדבר יקדם את האינטרסים של הארגון בטיפול במעילה. במצב בו החסרונות עולים על היתרונות, יעדיף הארגון שלא לפנות למשטרה ויטפל בנושא בכוחות עצמו. להלן אציג את היתרונות והחסרונות של הגשת תלונה במשטרה.
היבט פרגמטי
הגשת תלונה במשטרה וחקירת מעילה או חקירת הונאה ע"י גורמי האכיפה מהווה הליך מורכב הנמשך זמן רב. עד להשלמת החקירה והגשת כתב אישום עוברות לעיתים מספר שנים שלאחריהן עוד כמה שנים עד שמסתיימים הדיונים בבית המשפט. בנוסף, למרות הגשת תלונה ותביעה אזרחית, אין כל ביטחון כי כספי המעילה יוחזרו לארגון. יתרה מזאת, לעובד שמעל אין כל אינטרס להחזיר את הכספים למעביד לאחר שהוגשו נגדו תביעות אזרחיות ותלונה במשטרה. לאור האמור לעיל, בשלבים הראשונים לאחר גילוי מעילה מתנהל לרוב משא ומתן בין המועל ועורך הדין המייצג אותו ובין הארגון. בדרך כלל, העסקה שמתגבשת היא החזרת חלק מכספי המעילה בתמורה לאי-הגשת תלונה במשטרה. עבור הארגון, החיסכון בזמן ובמשאבים וקבלת חלק מכספי המעילה באופן מיידי, שווים לעיתים את הפשרה עם המועל ואי-הגשת תלונה במשטרה.
הודאה בכישלון
כאשר מתגלה מעילה או הונאה בארגון, אם במסגרת חקירת מעילה או חקירת הונאה ואם בדרכים נוספות. מהווה הדבר אסמכתא לכך שהבקרות הקיימות בחברה כנראה לא מילאו את תפקידן. בנוסף לטיפול במעילה, האחראים על אותן בקרות בארגון נאלצים להתמודד גם עם הסברים – מדוע כשלו הבקרות וכיצד לא התגלתה המעילה. פרסום מעשה המעילה מחוץ לארגון עלול לגרום למנהלים נזק אישי ולפגוע בסיכוי שלהם לקידום בארגונים אחרים. מעטים המנהלים, ללא קשר לאחריותם הישירה למעילה בארגון, אשר מעוניינים שיזכירו להם כי בארגון בו עבדו התרחשה מעילה. סגירת הפרשה בתוך החברה, ללא פרסום, חוסכת הסברים והתנצלויות בהמשך הדרך.
פגיעה במוניטין החברה
בארגונים קיים חשש מפגיעה במוניטין שלהם, החשש המוצדק גורם לחוסר רצון לדווח למשטרה על המעילה. פרסום נרחב בעיתונות על מעילה שהתגלתה בהחלט לא מוסיף למוניטין הארגון כגוף מסודר המתנהל בצורה תקינה. לרוב לא ניתן לשלוט בתוכן הפרסום אודות המקרה, עובדה זו מדאיגה את הארגון, והוא חושש שמא יוצג באור שלילי. בארגון אשר מציג תדמית נקייה של מנהל תקין, עלול הפרסום לפגוע במוניטין שנבנה זמן רב. ועל זה נאמר: מוניטין בונים במשך שנים, אבל הורסים ברגע.
עזיבת לקוחות
בחברות המטפלות בכספים ובהשקעות שונות של לקוחות, כמו בנקים, חברות ברוקרים וכד', עלולים הלקוחות לפרש את מקרה המעילה שהתגלה כאיום על ביטחון כספיהם. כתוצאה מכך, הם עלולים למשוך את כספם ולהשקיעו באמצעות גורם אחר. בעבר הלא רחוק חזינו באלפי חוסכים צובאים על דלתות בנקים בהם התגלו חשדות להונאות.
חוסר אמון במשטרה ובמערכת הצדק
מעילות מטבען, הינן מורכבות, מצריכות לעיתים השקעה של מאות שעות חקירה ובדיקה של אסמכתאות. שעות עבודה אלו אינן תמיד זמינות והתוצאה היא – חקירות שנמשכות שנים. בין עורכי הדין שעוסקים בתחום הצווארון הלבן קיימת אמרה – "הדרך הטובה ביותר לקבור תיק היא להעביר אותו לטיפול המשטרה". גם מערכת המשפט אשר אמורה לטפל בהגשת כתבי האישום לא נמצאת במצב טוב יותר. מערכת המשפט בארץ כורעת תחת עומס כבד, אשר גורם לכך שתיקים מתנהלים במשך שנים עד לסיומם; מצב בו עובר פרק זמן של למעלה משנה בין דיון לדיון אינו חריג כלל ועיקר במחוזותינו.
בנוסף לבעיית הזמן, קיימת גם בעיה של חוסר שביעות רצון אצל מנהלים רבים בכל הקשור לענישה של עברייני צווארון לבן. במסגרת השיקולים של הפנייה למשטרה, נשמעות לא אחת טענות כי העונשים שנגזרים על מועלים הם לרוב קלים ואינם מספקים. החשש כי לאחר השקעה של זמן וכסף רב בהליכים המשפטיים, בסופו של דבר יקבל המועל עבודות שירות, מספיק כדי להוציא את הרוח מהמפרשים של הארגון. גישה סלחנית כלפי עבירות צווארון לבן ועונשי מאסר על תנאי או עבודות שירות מקטינה את האמון במערכת הצדק, ומהווה גורם מרכזי בשיקול שלא להעביר את הטיפול למשטרה.
פגיעה בשווי החברה
במקרים בהם מתגלות מעילות בחברה, קיים חשש שפרסום המקרה יביא לירידת שווי מניותיה ולפגיעה במשקיעים. הבורסה אינה אוהבת אי-ודאות ובוודאי לא ידיעות על אי-סדרים כספיים. לעיתים גם קיים חשש אצל המשקיעים כי דווח רק על המתחייב, בעוד שממדי ההונאה היו גדולים יותר, כפי שקרה בעבר במספר חברות.
פגיעה במורל העובדים
חקירת מעילה או חקירת הונאה בצורה מקיפה בחברה מצריכה תחקור עובדים על ידי המשטרה. באופן הגיוני, חוקרי המשטרה שפושטים על הארגון ומחרימים חומר אינם תורמים לאווירה בריאה בארגון. בנוסף, כל עוד נמשכת החקירה, חלק מהעובדים במחלקה בה בוצעה המעילה רואים עצמם בחזקת חשודים פוטנציאליים. מחול השדים המתרחש סביב החקירה המשטרתית גורם לסביבת עבודה לחוצה, מתוחה ושלילית.
חשש מטענות על טיוח
לעיתים, השיקולים נגד הגשת תלונה רבים יותר מאשר השיקולים בעד. עם זאת, מנהלים רבים חוששים כי בעתיד יעלו גורמים שונים טענות נגד שיקול הדעת שהביא לאי-הגשת תלונה במשטרה, ויטענו כי המנהלים טייחו את המקרה וחיפו על המועל. המרחק מהאשמות אלו להאשמות כי למנהל היה מה להסתיר, או שהוא קיבל טובת הנאה תמורת סגירת הפרשה, הוא קצר. לאור האמור, מנהלים לעיתים מעדיפים להעביר את הטיפול למשטרה מתוך רצון לשמור על ניקיון כפיים ושקיפות או מתוך חשש לטענות של כיסוי וטיוח.
חוסר הרתעה
הרתעה הינו אחד ממנגנוני הבקרה הפנימית. טיפול פנימי ללא הגשת תלונה למשטרה מעביר לעובדים מסר כי החברה נוהגת בגישה סלחנית כלפי אירועים אלו, ואולי חוששת ממידע המצוי ברשותו של המועל. טיפול פנימי, שמסתיים בדרך כלל בפיטורי העובד ללא פיצויים, אינו מהווה הרתעה משמעותית, במיוחד כאשר סכום המעילה לא הוחזר לחברה והעובד עבר למקום עבודה חדש. אי-העברת המקרה לטיפול המשטרה מהווה איתות לעובדים אחרים כי ניתן למעול ללא סיכון גדול – דבר שמביא בטווח הארוך לעבירות נוספות. עובד שיודע שבמקרה הגרוע ביותר הוא יפוטר, עלול לעשות את חשבון הרווח והפסד שלו ולמעול. העברת הטיפול למשטרה, לעומת זאת, משדרת מסר תקיף שהארגון מטפל בעבירות בצורה תקיפה, ללא שיקולים זרים, למען יראו וייראו.
תביעה בבית דין לעבודה
בחלק מהמקרים הארגון לא משלם לעובד שמעל את כספי הפיצויים שלו. כחלק מהשיקולים אותם בוחן בית הדין לעבודה ניתן למנות את השאלה – האם הוגשה תלונה במשטרה. במקרים בהם לא מוגשת תלונה במשטרה, יהיה קשה יותר לשכנע את בית המשפט כי יש מקום לשלול מהעובד את הפיצויים בגין מעילה שבוצעה בארגון.
קצה הקרחון
פעמים רבות החברה מקבלת את הודאת העובד כי המעילה שהתגלתה במסגרת החקירה הינה אירוע חד-פעמי, דורשת לקבל את הכסף שנגנב ומפטרת את העובד. סגירת הפרשה באופן זה, ללא חקירה, או אולי לאחר חקירה קצרה, לרוב אינה נותנת מידע על ההיקף האמיתי של המעילה, על שיטת הביצוע, ועל שותפים למעילה, אם היו. הניסיון מלמד כי כמעט תמיד מודה המועל רק במקרים בהם הוא מואשם ולא במקרים נוספים. חקירה מלאה ומקיפה יכולה לגלות כי הודאת העובד או המקרה שהתגלה הינם רק קצה הקרחון של מעילה ארוכת שנים, בה מעורבים גורמים נוספים.
קבלת שיפוי
ארגונים רבים רוכשים פוליסות ביטוח נגד מעילות. בחלק מהפוליסות הנ"ל נכתב כי לצורך קבלת השיפוי, על הארגון להגיש תלונה במשטרה. במצב כזה אין לארגון ברירה, והוא נאלץ להגיש תלונה במשטרה, גם אם העדיף לא לעשות כן, במקרים כאלה רואה חשבון חוקר או מבקר חקירתי יכול לשמש במקרים מסוימים כפתרון ביניים הולם.
חשש מעבירה על החוק
במידה שהחברה חוקרת בעצמה את האירוע, היא עלולה לחשוף את עצמה לתביעה משפטית של המועל, כתוצאה מעבירות שביצעה מבלי לדעת תוך כדי חקירת המקרה, כגון: פגיעה בפרטיות, איומים, הוצאת הודאה תחת לחץ ועוד. בנוסף, חשוב לציין, כי טיפול פנימי לקוי של החברה עלול להביא לשיבוש הליכי חקירה, במידה שקיים טיפול משטרתי מקביל. במקרים בהם מתגלה חשש מומלץ לפנות לאיש מקצוע כגון רואה חשבון חוקר או מבקר חקירתי.