מאז קום המדינה התרחשו בישראל אלפי מעילות של עובדים במגוון רחב של ארגונים כפי שעלה במסגרת חקירות מעילות גלויות ואף סמויות שאינן פורסמו בצורה פורמאלית מעולם. בפרק זה יוצגו המעילות הגדולות ביותר שהתרחשו בישראל בהתאם לשווי המתואם לשנת 2020 (ממודד מיום גילוי האירוע). בכל מעילה נעשה ניסיון להציג, ככל האפשר, מידע על שיטת המעילה, הכשלים שהביאו למעילה, תפקיד המועל/ת, אופן גילוי המעילה, משך הזמן בו היא התבצעה, המניע למעילה, והעונש שנגזר על המועל/ת. המעילות מתייחסות רק למקרים שבהם קיים פסק דין של בית המשפט ולא לתביעות אזרחיות או למקרים שלא הוגשו בהם כתב אישום.
המעילה הגדולה ביותר שהתרחשה בישראל והתגלתה במסגרת חקירת מעילה רישמית רשומה על שמו של יהושע בן ציון, עורך דין במקצועו. בתקופת היותו מנהל כללי של בנק ארץ ישראל-בריטניה מעל בן ציון בבנק בסכום של 39.4 מיליון דולר (כ-805 מיליון ש”ח במונחים של היום).
במהלך שנות ה-60 וה-70 העניק הבנק הלוואות לתאגידי קבוצת ויליאמס, אשר למר בן ציון היה קשר משפחתי אל בעליו. קבוצת ויליאמס ביצעה עסקאות עתידיות כושלות בעלות אופי ספקולטיבי על מחירן העתידי של מתכות כגון זהב, כסף ונחושת; מצרכי מזון כגון סוכר, קפה וקקאו, וגם ניירות ערך בבורסות של השוק העולמי. באותו זמן, היתרות בבנק של חברות הקבוצה היו בחובה – בסוף שנת 1973 כללה חובה זו 75 מיליון לירות חובות של חברות ישראליות המשתייכות אל הקבוצה, 1135 מיליון לירות של חברותיה הזרות, ו-50 מיליון לירות אשראים דוקומנטריים בקשר לעסקות עתידיות במתכת. משנוכח המפקח על הבנקים כי לבנק אין בטחונות מספיקים ליתרות חובה בעשרות מיליוני לירות של חברות הקונצרן הורה על סילוק היתרות עד המועד הקצוב.
בן ציון פעל למתן אשראי נוסף בסכום של 47 מיליון דולר על ידי הבנק לקבוצת ויליאמס, שהייתה זקוקה לכספים אלה בדחיפות. מדובר בארבע עסקאות שנעשו בדרך הפקדת הכספים על ידי הבנק בשני בנקים שוויצריים, בנק פופולייר ובנק קרדיט סוויס. הבנקים השוויצריים הלוו את הכספים מייד לחברות מקבוצת ויליאמס, דהיינו מקצתם לחברת אי-בי-טי, ומרביתם לחברת סובריין. במניפולציות עקף בן ציון את האיסורים על הגדלת האשראי לחברות הקבוצה, שהמפקח על הבנקים הטיל על הבנק. הגנבה התבססה על השיטה לפיה הכספים הוצגו ככספי הבנק בבנקים שוויצריים על פי חוזי נאמנות. בפועל, מר בן ציון הורה לבנקים השוויצריים לתת לחברות הקבוצה הלוואות בסכומים השווים לסכומי הפיקדונות של הבנק, באופן שהפיקדונות שימשו בטוחה להחזרתן של אותן הלוואות.
בעקבות הלוואות אלה, שלא נפרעו, התמוטט בנק ארץ ישראל-בריטניה בחודש יולי 1974 ונכנס להליך של פירוק.
בן ציון הורשע בעבירות של גנבה על ידי מנהל בסך 47 מיליון דולר (בערעורו לבית המשפט העליון שונה הסכום ל-39.4), וכן בעבירות של מרמה ורישומים כוזבים. בן ציון נידון לעונש של 12 שנות מאסר. בערעור המדינה לעליון נוסף גם קנס ע"ס 25 מיליון ל"י.
בנק פויכטוונגר היה בנק משפחתי שנוסד בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל. בסוף שנות ה-50 רכשו שני עורכי דין, אדוארד קוסוי וארנולד אפלבאום, את הבנק הקטן. שני יזמים צעירים – יוסי אפשטיין ורענן עמיר, שעסקו בתחום הנדל"ן ושלא היה ברשותם די ממון – ביקשו מאפלבאום וקוסוי לרכוש מהם את השליטה בבנק. השניים הגיעו להסכם רכישה עם קוסוי, ודירקטוריון הבנק אישר את המכירה. בגלל רצונם לממן את הרכישה בכספי הבנק, דבר שהיה אסור באותה עת, רכשו אפשטיין ועמיר גם את חלקו של המנכ"ל, אהרון קמחי. לאחר שהשלימו את הרכישה התחילו לנהל את הבנק, והשתמשו בכספי לקוחותיו למימון העסקה.
שני הרוכשים החלו במשיכת כספי הבנק בדרכים שונות. בין היתר, הם מימנו את התשלום לקוסוי באמצעות הלוואות שהעניק להם הבנק, מבלי שהיו בידיהם ביטחונות נאותים.
אפשטיין ועמיר משכו במרמה מהבנק כ-17 מיליון דולר מכספי הלקוחות (457 מיליוני ש”ח במונחים של היום), אשר ירדו לטמיון.
הבנק נקלע לקשיים ולא יכול היה לעמוד בהתחייבויותיו, ובנק ישראל תפס את השליטה בו.
נגד יוסף אפשטיין ונגד רענן אמיר, מנכ"ל הבנק, הוגשו כתבי אישום בגין פעולותיהם שהביאו לקריסת הבנק. הם הורשעו בעבירות של גנבה על ידי סוכן, מרמה בנסיבות מחמירות וכן ניסיון לרמות. יוסף אפשטיין נידון לשש שנות מאסר ומנכ"ל הבנק, רענן אמיר, נידון לארבע שנים.
באפריל 2002 התייצבה אתי אלון, סגנית מנהלת מחלקת השקעות בבנק למסחר בע"מ, בליווי עורכי דינה, במשרדי מחלק ההונאה של מחוז תל אביב והתוודתה על מעילת הענק שביצעה בבנק. הגב' אלון מסרה לחוקרים כי במהלך חמש השנים האחרונות פעלה במספר שיטות על מנת לגנוב כספים שהצטברו בסופו של דבר לסכום לא יאומן של 254,199,600 ש”ח (כ-321 מיליון ש”ח במונחים של היום) באמצעות ריקון פיקדונות של לקוחות הבנק והעמדת הלוואות מסוג "בלון" כנגד פיקדונות של לקוחות הבנק. את הכספים משכה הגב' אלון מהבנק באמצעות משיכת מזומן / המחאות בנקאיות / העברות בנקאיות. על מנת לטשטש את עקבותיה נקטה הגב' אלון בשתי פעולות בנקאיות: העברת כספי הלקוחות בין חשבונות הבנק בטרם הוצאתם אל מחוץ לבנק; הפקדת סכומי כסף במזומן או בהמחאות בנקאיות של גורמים בשוק האפור לחשבונות של לקוחות אשר ביקשו למשוך את כספם לאחר שכבר רוקנה את חשבונם. הגב' אלון פעלה בחשבונות שבהם היה סיכוי נמוך כי הלקוחות יבקשו למשוך את הכסף. על מנת לשכנע את הלקוחות להשאיר את כספם בפיקדון, הציעה הגב' אלון ריבית גבוהה מן הממוצע עבור פיקדונותיהם. לקוחות שביקשו למשוך את כספם קיבלו אותו על ידי פדיון כספים מפיקדון של לקוח אחר. הגב' אלון ביצעה גם פעולות נוספות לצורך טשטוש מעשה המעילה כגון שינוי פרטי הדואר של הלקוחות על מנת שלא יקבלו דואר מהבנק; שינוי או מחיקת מספר הטלפון של הלקוח על מנת שלא יהיה ניתן ליצור עימו קשר; משלוח מכתבים פיקטיביים ללקוחות אשר מפרטים לכאורה את מצב חשבונותיהם.
המעילה בבנק התאפשרה בשל היעדר פיקוח נאות מצד הנהלת הבנק. היעדר הפיקוח התבטא בין היתר בחתימה עיוורת של מנהלים בכירים על המחאות ואסמכתאות ללקוחות; במהלך השנים לא בוצעה רוטציה ולא בוצעו שינויי תפקידים; לא הקפידו להוציא עובדים לחופשה רציפה והייתה התעלמות מדיווחים של מבקרת הפנים של הבנק.
כתוצאה מהמעילה קרס הבנק והוגשו תביעות כנגד הדירקטורים ורואי החשבון של הבנק.
המניע לביצוע המעילה היה הרצון לסייע לאחיה, מר עופר מקסימוב, שהיה מהמר כפייתי, והסתבך בחובות הימורים בהיקפים גדולים לגורמים בשוק האפור. לטענת הגב' אלון היא חששה לחייו של אחיה. מר מקסימוב נידון אף הוא לעונש מאסר ממושך במסגרת אירוע זה.
הגב' אלון הורשעה במסגרת כתב אישום חמור שהוגש נגדה במספר אישומים, ביניהם: גנבה בידי מורשה, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, רישום כוזב במסמכי תאגיד, מרמה והפרת אמונים בתאגיד ועוד.
הגב' אלון נידונה ל-17 שנות מאסר, שלוש שנות מאסר על תנאי וקנס של חמישה מיליון ש”ח.
מיקי פרידמן שימש כמנהל הסניף המרכזי של בנק לאומי. במסגרת עבודתו הוא היה אחראי על אישור הלוואות ללקוחות שונים. בעקבות הלוואה שלא הוחזרה, התברר כי פרידמן אישר לגורמים שונים, בהם גם גורמים בשוק האפור, הלוואות אשראי סולו (ללא ביטחונות) על סמך הצהרות עושר פיננסי פיקטיביות, כאשר ידע כי המידע שקרי וכי הלווים אינם מתכוונים או אינם יכולים להשיב את כספי ההלוואה. פרידמן דאג לאישור ההלוואות, תוך שהוא מציג את אנשי הקש בפני גורמים בבנק, בכזב, כמוכרים לו באופן אישי, ויצר אצלם את הרושם כי מדובר בלקוחותיו וכי הוא מכיר את יכולותיהם הפיננסיות. כמעט בכל המקרים אנשי הקש לא עמדו בהחזרי ההלוואה.
מר פרידמן הורשע בגנבה מהבנק של 30 מיליון ש”ח (כ-37 מיליון ש”ח במונחים של היום) שהבצעה בין השנים 2007-2005.
כתב האישום אשר הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב לא מפרט את המניע של פרידמן. עלה החשד כי הוא קיבל שוחד, אך לא נמצאו הוכחות המאששות את חשד זה.
כבוד השופטת יהודית אמסטרדם כתבה בפסק הדין כי פרידמן הפר את האמון שנתנה בו הנהלת בנק לאומי, "בפועל נגרם נזק לתאגיד בשווי של עשרות מיליוני שקלים – הלוואות שלא הוחזרו. בנוסף, נגרם נזק של ירידת אמון של ציבור המשקיעים בבנק לאומי באופן שאופרטיבית עלולים המשקיעים לחשוב פעמיים לפני שיפקידו כספים בבנק ספציפי, בבחינת 'שומר נפשו ירחק'".
פרידמן הורשע ונגזר עליו עונש מאסר בפועל של שמונה שנים, 28 חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי בסך חצי מיליון ש”ח.
מאיר עובדיה הורשע בסיוע לקבלת דבר במרמה ובתיווך לקבלת שוחד, ונידון לשישה חודשי עבודות שירות. רפי עובדיה נידון לשנתיים מאסר, ורוב אנשי הקש נידונו למאסר בפועל לתקופות של עד שנתיים.
משנת 1970ועד שנת 1996, עבד מר יוסף טופול כמנהל חשבונות וחשב של חברת אמות השקעות בע"מ, חברה ציבורית שבעלי מניותיה היו בין השאר, חברת נאמנות של בנק הפועלים, קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות, קרן השקעות של חברת העובדים, בנק הפועלים ואחרים. במסגרת תפקידו היה מר טופול אחראי על התשלומים אותם חבה אמות לגופים וחברות שונים שאיתם היו לה התקשרויות חוזיות. עם סיום תפקידו נכנס לחברה חשב חדש אשר גילה את המעילה, דבר שהביא לפתיחת חקירה והגשת כתב אישום.
במסגרת החקירה התגלה כי במהלך כעשר שנים ניצל מר טופול את תפקידו כמנהל חשבונות וחשב החברה על מנת לזייף עשרות המחאות של אמות בהיקף של כ-22 מיליון ש”ח (כ-36 מיליון ש”ח בערכים של היום) תוך שהוא חותם עליהם את חתימתו או חתימות מזויפות של מנהלי החברה. מר טופול נהג למלא את ההמחאות בשני עותקים, אלא שאת ההמחאה המקורית רשם לפקודת אשתו או לפקודת אחר, ואת העתקי ההמחאות (ובספחיהם שנותרו בספרי חברת אמות) רשם כביכול לחברות וגופים שחברת אמות הייתה קשורה איתם. לאחר הפקדת הההמחאות בחשבונות הבנק השונים ביצע טופול פעולות בנק שונות, העברות מבנק לבנק והפקדת כספים בחשבונות חיסכון, כל זאת על מנת למנוע את גילוי מעשי המעילה. כדי שתהיה התאמה בספרים של חברת אמות, לרבות במאזנה, זייף טופול בארבע הזדמנויות שונות מסמכים הנושאים את שמה של "חברת תחנות", שלכאורה קיבלה את ההמחאות שטופול זייף כמסמכים המאשרים את קבלת ההמחאות. כמו כן, כדי להעלים ולהסתיר את מעשי הגנבה הכין וחיבר טופול עשרות מסמכים כוזבים, ובהם פרטים כוזבים לגבי סכומי הכסף, לכאורה, שהוציאה חברת אמות.
כספי הגנבה שימשו למימון חיי מותרות ולרכישת נכסים בארץ ובחו"ל.
מר טופול הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון ב-53 סעיפי אישום בגין זיוף מסמכים בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף, רישום כוזב במסמכי תאגיד, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, גנבה בידי עובד וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. מר טופול נידון ל-12 שנות מאסר בפועל ופיצוי לחברת אמות בסך 600,672, 3ש”ח.
בינואר 2014, חשבת YES, מירב אשורי, איתרה רישום חשוד שבוצע בספק בשם רז בימוי והפקה, שלא היה מוכר לה. הנ"ל פנתה לפזית ולד, אשר שימשה כמנהלת חשבונות ותיקה בחברה, וזו הגיבה בצורה לחוצה ומתחמקת וללא מתן מענה ברור, דבר שהביא לפתיחת חקירה.
במסגרת בדיקה שנערכה בחברה התברר כי במהלך 14 שנים מעלה הגב' ולד בכספי החברה בסכום כולל של 24,382,998 ש”ח (כ-26,500,000 ש”ח במונחים של היום). הבדיקה העלתה כי הגב' ולד הקימה ספק במערכת הנהלת החשבונות בשם – "רז בימוי והפקה" באמצעות שינוי של כרטיס ספק קיים. בשלב מאוחר יותר פתחה הגב' ולד כרטיס ספק פיקטיבי קבוע בשם "רז בימוי והפקה", שבו נרשמו כ-800 פקודות יומן כוזבות.
הגב' ולד העבירה יתרות זכות שנצברו אצל ספקים רדומים במערכת ל"רז בימוי והפקה" והפיקה המחאות מזויפות בסכומים של עשרות אלפי שקלים. על ההמחאות זייפה חתימה, כביכול חתימתם של שני מורשי החתימה הרלוונטיים בחברה. ההמחאות, כאמור, הופקדו בחשבונה בבנק הפועלים בשם "פזית מהלה – רז בימוי והפקה" ולאחר מכן הועברו לחשבונות של אמה ובעלה או נמשכו בכרטיס אשראי ובמזומן.
המעילה התאפשרה כתוצאה מהיעדר בקרה נאותה על פעילותה של הגב' ולד כמנהלת חשבונות בחברה.
כספי המעילה שימשו בין היתר לקניית מוצרי יוקרה ורמת חיים גבוהה מאוד. הגב' ולד הורשעה במסגרת הסדר טיעון בשורה של עבירות: גנבה בידי עובד, זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, רישום כוזב במסמכי תאגיד, ועוד. הגב' ולד נידונה למאסר של שבע שנים וארבעה חודשים.
מר יהודה דורון שימש כגזבר ומנהל הנהלת חשבונות בקיבוץ שפיים. מר דורון הורשע בגנבה של 16.5 מיליון ש”ח מכספי הקיבוץ בין השנים 2002-1996 (כ-20 מיליון ש”ח במונחים של היום).
המעילה התגלתה ב-2002 לאחר מינוי אנשי מזכירות וגזבר חדשים בקיבוץ, אשר חשפו חשד לאי סדרים בחשבונות הבנק ותשלומי המס מטעם הקיבוץ.
על פי כתב האישום, דורון היה מורשה החתימה היחיד בחשבונות הבנק של הקיבוץ, עד לסכום של 20,000 ש"ח. מאחר ודורון שימש גם כמנהל מערכות המידע של הקיבוץ, היה באפשרותו למשוך כספים מחשבון הקיבוץ ולהעבירם לחשבונו האישי. בנוסף לכך, דורון גנב המחאות בסך 2,800,000 ש"ח תוך ביצוע רישומים כוזבים בהנהלת חשבונות לצורך טשטוש מעשה המעילה. מכיוון שהסכום המרבי של כל המחאה להפקדה היה 20,000 ש"ח, דורון לא נזקק לחתימתו של מורשה חתימה נוסף. מהחקירה עלה כי הכספים שגנב שימשו את דורון לרכישת וילה בקיסריה ולרכישות בחנויות יוקרה.
בשנת 1998 שינה דורון את דרך פעולתו, ובאמצעות חשבון נאמנות הרשום על שמו עבור הקיבוץ גנב כ-13,700,000 ש"ח בהעברות בנקאיות מחשבון הנאמנות לחשבון רעייתו, וכן באמצעות הפקדת המחאות ישירות לחשבון רעייתו, משם הועבר הכסף לחשבונות בפינלנד ולוקסמבורג.
דורון הורשע בגנבה בידי מורשה, קבלת דבר במרמה והפרת אמונים בתאגיד, אי- הגשת דוחות שנתיים לרשויות המס במזיד, מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס, תוך שימוש במרמה, עורמה ותחבולה ועשיית פעולות ברכוש אסור, בידיעה שמדובר ברכוש אסור, לפי חוק איסור הלבנת הון.
על דורון נגזרו 8.4 שנות מאסר בפועל (בית המשפט המחוזי קיצר את עונשו בשנה וחצי), 12 חודשי מאסר על תנאי, קנס של 1,500,000 ש”ח ופיצוי לקיבוץ בסך 500,000 ש”ח. רעייתו הורשעה בגנבה ובסיוע לגנבה, ונגזרו עליה 18 חודשי מאסר בפועל (בית המשפט המחוזי קיצר עונשה ל-10 חודשי מאסר בפועל), שישה חודשי מאסר על תנאי, קנס של 100,000 ש”ח ופיצוי לקיבוץ על סך חצי מיליון ש”ח.
מכתב האישום שהוגש כנגד גיא ויסמן, אשר שימש משנה למנכ"ל הראל בית השקעות, עולה כי הוא מואשם בגנבת סכום של 123 מיליון ש”ח. בכתב האישום נקבע כי "ויסמן פעל לאורך שנים בצורה שיטתית ומתוחכמת ובעזות מצח גנב 123 מיליון ש”ח מכספי החברה, תוך מחיקת ההון העצמי והעמדתה בסיכון בהמשך פעילותה". עוד נכתב בכתב האישום: "את כל זה עשה לצורך רכישת אופציות בשוק המעו"ף לחבריו תוך שלשול רווחים לכיסו, וזאת תוך שימוש בפעולות הסוואה והסתרה חשבונאיות מתוחכמות, תוך ניצול מעמדו מתוקף תפקידו הבכיר בהראל ותוך דריסה ברגל גסה של האמון הבלתי מסויג שניתן בו".
משנת 2003, ולמרות שנאסר עליו להיות מעורב באופן אישי בחשבונות של לקוחות, קשר ויסמן קשר עם גורמים שונים והציע להם לפתוח חשבונות בהראל בית השקעות, תוך שהוא משתמש בשמם של חבריו כבעלי החשבון ומסתיר את היותו נהנה בחשבונות. בשיטה זו הוא חילק את הרווחים בינו לבין הלקוחות.
עם זאת, בסופו של דבר הורשע מר ויסמן במסגרת הסדר טיעון שנחתם עימו ואשר במסגרתו הודה כי במועדים שונים בין השנים 2003 לאפריל 2007 גנב מחשבונות הלקוחות של הראל בית השקעות "סכום כולל שאינו פחוּת מתשעה מיליון ש”ח לכיסו הפרטי".
בנוסף, ויסמן הודה כי "סייע לגנבת סכומי כסף רבים מהחברה המצטברים לסכום כולל שאינו פחות משבעה מיליון ש”ח". היקף המעילה מהווה, בנסיבות העניין, 16 מיליון ש”ח המהווים כ-19 מיליון ש”ח בערך של היום. כמו כן, ויסמן הודה כי "קיבל במרמה בנסיבות מחמירות סכומי כסף רבים מחשבונות הנוסטרו של הראל בית השקעות, המצטברים לסכום כולל שאינו פחוּת משמונים מיליון ש”ח, בהם עשה שימוש למסחר באופציות מעו"ף שהניב הפסדים בחשבונות הלקוחות". עוד הודה ויסמן כי "גרם במעשיו למחיקת ההון העצמי של החברה ולאפשרות של פגיעה ביכולתה לקיים את התחייבויותיה".
בית המשפט המחוזי בתל אביב גזר על ויסמן עונש של 10 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס של 750,000 ש”ח.
בביקורת ספרים שנערכה על ידי משרד רואי החשבון של חברת סי-אי-סיסטם בשנת 2000 נתגלו אי-התאמות כספיות ביתרות למול חברת ההשקעות בטוחה. מידע זה הביא לחשיפת שורה ארוכה של פעולות מרמה שבוצעו על ידי הראל מלמד אשר שימש חשב ומנהל כספים בחברה. חקירת משטרה שנפתחה העלתה כי מר מלמד מעל בסכום של כתשעה מיליון ש”ח בכספי החברה (כ-12 מיליון ש”ח במונחים של היום), תוך שהוא מציג את עצמו כרואה חשבון מוסמך, למרות שלא הוסמך מעולם.
מפרטי החקירה עולה כי מר מלמד נהג לזייף חתימות של מורשי חתימה בחברה על תנאי השכר שלו, וכך ניפח את השכר המגיע לו במאות אלפי שקלים. כמו כן, נהג להחתים במרמה את מורשי החתימה, ובחלק מהמקרים זייף את חתימותיהם על שורה של העברות כספיות שבוצעו מהחברה או מחברת הבת בחו"ל לטובת חברת בטוחה להשקעות, לטובת חברת אופק השקעות ולטובת משרדי עורכי דין שונים. לאחר העברת הכספים לגורמים אלו משך מלמד את הכספים ורכש בהם נכסים בארץ ובחו"ל. בנוסף, ביצע רכישות פרטיות באמצעות כרטיסי אשראי שהחזיק ותוך דיווח כוזב בגין הוצאות אלו.
על מנת להסוות את הגנבה דיווח מלמד למנהל החשבונות של החברה, כי החברה-הבת רכשה מן החברה-האם חלפים והוציאה הוצאות שונות בסכומים שתאמו את אלה שהוציא. מנהל החשבונות חייב את כרטיסי החיוב של החברה-הבת בהנהלת החשבונות שנוהלה אצל החברה-האם. בחלק מן המקרים הפיק מלמד תעודות חיוב פיקטיביות ומזויפות על הוצאות שהוציאה כביכול החברה-הבת בסכומים התואמים את סכומי הכסף שגנב.
מלמד הורשע בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, רישום כוזב במסמכי תאגיד, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, הונאה בכרטיס חיוב בנסיבות מחמירות, גנבה בידי מורשה, עבירות מנהלים ועובדים בתאגיד, גנבה בידי המנהל, זיוף בנסיבות מחמירות, אי-גילוי מידע ופרסום מטעה בידי נושא משרה בכיר בתאגיד, העלמה במרמה, שימוש במסמך מזויף, ניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בידוי ראיות, שיבוש מהלכי משפט, שידול לשבועת שקר, שידול למתן תעודה כוזבת, שידולי מרמה וניסיון להלבנת הון. מלמד נידון לשבע שנות מאסר בפועל וקנס בסך של ארבעה מיליון ש”ח.
במסגרת ביקורת שערך סמנכ"ל הכספים של מכללת אריאל (כיום אונ' אריאל בשומרון) במהלך 2005, התגלו לו כי שש המחאות בשווי של כ-30,000 ש”ח לא שויכו תקציבית בצורה נאותה. הנ"ל ביקש מהגב' נחמה מילר, אשר שימשה כמנהלת חשבונות וראש מדור ספקים ובנקים במכללה, לקבל את העתקי ההמחאות. בעקבות בקשתו של סמנכ"ל הכספים התוודתה הנ"ל כי מעלה בכספי החברה.
בעקבות הודאת הגב' מילר נפתחה חקירה פנימית שהעלתה כי החל משנת 1998 מעלה הגב' מילר בסכום של כ-4,675,239 ש”ח (כ-5.7 מיליון ש”ח במונחים של היום).
במסגרת תפקידה, הגב' מילר הייתה מורשית להנפיק המחאות בהתאם להוראות שקיבלה, לרבות המחאות לסטודנטים שהיו זכאים להחזרי תשלום מן המכללה. בין השנים 1998 ועד 2005 זייפה הגב' מילר את חתימת מורשי החתימה על 1,138 המחאות ורשמה אותן לפקודתה ולפקודת בני משפחתה, כאשר היא מעלימה את העתקי ההמחאות המזויפות שהונפקו על ידה. לאחר הנפקת ההמחאה רשמה בפרטי ההמחאה במחשב מספר זהות פיקטיבי של סטודנט, והציגה סכומים אלו כהחזרי שכר לימוד לסטודנטים בגין מלגות, כל זאת כדי למנוע את חשיפת מעשה המעילה שביצעה.
כספי המעילה שימשו לסייע לבני משפחתה של הגב מילר.
מילר הורשעה על פי הודאתה בעבירות של גנבה בידי עובד, זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, עשיית שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ורישום כוזב במסמכי תאגיד. מילר נידונה לחמש שנות מאסר.
התאמות בנקים שנערכו בחברת אל שרד על ידי מנהלת חשבונות חדשה בשנת 2006 גילו כי המחאה בסך 10,572 ש”ח שנפרעה מחשבון החברה לא הופיעה בספרייה ונרשמה לפקודת גורם שאינו קשור לחברות. חקירה מקיפה העלתה כי 345 המחאות שנפרעו מחשבונה של אל שרד בהיקף כולל של כ-4.6 מיליון ש”ח (כ-5.5 מיליון ש”ח במונחים של היום) זויפו על ידי מנהלת החשבונות הקודמת.
החקירה העלתה כי דבורה חיים שעבדה כמנהלת חשבונות בחברות אל שרד ופולימוד, אשר פעלו תחת איחוד עוסקים לצורכי מע"מ, החזיקה בפנקסי המחאות של החברות והייתה אחראית על הכנת תשלומים לספקים. במסגרת המעילה נהגה הגב' חיים לרשום המחאות של החברה לטובת גורמים שאינם קשורים לחברה, תוך זיוף חתימותיהם של מורשי החתימה, רוני ויוסי אירני, וכך הצליחה לגנוב מהחברה סכום של כ-4.6 מיליון ש”ח.
המעילה הוסתרה באמצעות רישום כוזב של פקודות יומן פיקטיביות בכרטיסי הנהלת החשבונות של החברות, בעיקר כנגד כרטיס "מע"מ תשומות" וכנגד כרטיסים נוספים של הוצאות, קניות והשקעות. רישום פקודות היומן בכרטיס "מע"מ תשומות" הקטין למעשה את התשלום למע"מ והסתיר את גנבת הכספים.
חיים הורשעה על פי הודאתה בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, גנבה בידי עובד, קבלת דבר במרמה והפרת הוראה חוקית, ונידונה למאסר למשך 24 חודשים, מאסר על תנאי למשך 12 חודשים וקנס כספי בסך 15,000 ש”ח.
תפקידו של רואה החשבון החוקר או המבקר החקירתי התחדד בשנים האחרונות לאחר הגילויים האחרונות בתחום.
#רואה חשבון חוקר#מבקר חקירתי#חקירות מעילות#חקירת הונאות#חשבונאות חקירתית#המדריך השלם לביקורת חקירתית#ביקורת פנימית#ניהול סיכונים#בקרת עורכי דין#מניעת מעילות#חקירה כלכלית#סקר חשיפה להונאות#הברחת נכסים#איתור מעילות והונאות#סקר מעילות